אריסטו

אריסטו (384- 322 לפנה"ס). אביו היה הרופא הגדול של אלכסנדר מוקדון' בגיל 17 הצטרף לאקדמיה של אפלטון, בה למד עד שנת מותו של מורהו. אריסטו נחשב לתלמיד המצטיין של אפלטון ומי שהבין את תורתו יותר מכל. מייד בשנת  מותו החל למתוח ביקורת על תורת אפלטון.

 

אריסטו כפר לחלוטין ברעיון שיש עולם שמעבר לתופעות. הוא סבר שהן המדען והן הפילוסוף צריכים לחקור את עולם התופעות בלבד. בשנת 342 נקרא ללמד את בנו של מלך מוקדון (לימים, אלכסנדר הגדול). כאשר חזר הקים את בית ספרו הגדול (מתחרה האקדמיה של אפלטון?) – הליקיאום. בהמשך, עזב את אתונה בטענה שהוא מפחד שהאתונאים יחטאו שוב לפילוסופים (החטא הראשון – רצח סוקרטס). בסוף אותה שנה מת.

 

אריסטו היה ממציא תורת הלוגיקה, ופרסם חיבורים בכמעט כל תחום (פיזיקה, מטפיזיקה, פואטיקה, נפש, היסטוריה…). הגותו מחולקת לשלוש תקופות. מהתקופה האפלטונית לא שרד דבר, בתקופת הנדודים שלו יצא נגד תורת האידיאות, ובתקופה השלישית עסק במחקר אמפירי.

בניגוד למורהו אפלטון, שרוב כתביו שרדו, כנראה, במלואם, לא כל כתבי אריסטו מצויים בידינו וחלק מהדברים נכתבו ע"י תלמידיו – ולא תמיד עד תומם. על כן, אין בידינו תורה שיטתית שלו.

 

לאריסטו הייתה השפעה עצומה על התרבות המערבית, ובמשך אלפי שנים התבססה עליו ההגות הנוצרית וגם היהודית והמוסלמית. התורה האריסטוטלית נחשבה לקודש הקודשים בימי הביניים (את גלילאו הוציאו להורג משום שכפר בתורת אריסטו – כדוה"א במרכז היקום/ לא…).

אצל אריסטו, עולם הטבע מונע ע"י תכליות – דברים פועלים כפי שהם פועלים משום שהם שואפים לדברים כאלה ואחרים… לעומת זאת, אצל דקארט מוצגת פיזיקה מכניסטית: דברים נעים כי הם נדחפים (סיבה ולא תכלית). עם זאת, רבים מרעיונות הפילוסופיה של המדע אצל אריסטו מתקיימים עד היום, ורובם אינם אנכרוניסטים; באופן כללי, למדע היום יש מטפיזיקה אריסטוטלית.

 

•הפילוסופיה של אריסטו היא כל כולה מרד באפלטון; הטיעון שלו כנגד רעיון קיומו של עולם האידיאות הוא טיעון לוגי – "טיעון האדם השלישי":

את שם הטיעון ממציא אריסטו אך הטיעון מצוי באחד הטיעונים של אפלטון, ולפי אריסטו, הוא מפריך את כל תורת אפלטון.

הבעייה היא סמנטית (תורת המשמעות) – מה מעמד המושגים הכלליים שיש בשפה?

(כלומר, מהו המקור שלהם והאם מורים על משהו בממשות?)

●ברוב המשפטים בשפה, הנושא הוא שם פרטי ואחריו שמות כלליים:

"עוזי הוא אדם טוב"

"הולנד היא מדינה מצויינת"

הבעיה היא כדלקמן:

•איך ניתן לתאר דברים קונקרטיים באמצעות מושגים כלליים?

•איך ניתן לייחס לשני דברים את אותה התכונה (וכן, אם שניהם שונים, כיצד יתכן ששניהם "טובים"?)

הפיתרון של אפלטון היה באמצעות מושג "תורת האידיאות" שלו:

כשאומרים גם על עוזי וגם על הולנד שהם טובים, פירוש הדבר הוא ששניהם לוקחים חלק באידיאה של הטוב. כך עונה הוא על שתי השאלות – בדבר הפרטי אכן יש דבר שיש לו מקום בטוב הכללי; הטוב בשני הדברים מצביע על אותו הדבר – האידיאה של הטוב. כך מתקבל שהמושגים הכלליים שבשפה מצביעים על ממשות בעולם, התגלמות של חלקים מעולם האידיאות.

 

הפתרון הלוגי של אריסטו: נסיגה אינסופית, בעיית האדם השלישי

האם האידיאה של הטוב טובה? –כמובן, אחרת מהו טוב?!

האידיאה של הטוב – היא טובה (כלומר, היא לוקחת חלק באידיאה של הטוב), היא לוקחת חלק בדגם של אידיאה אחרת טובה ומכאן נוצרים עוד ועוד דגמים של טוב, עוד ועוד אידיאות ולא ברור מהו טוב. מה קיבלנו? רגרסיה אינסופית

 

אפלטון סבר שניתן להסביר את הריבוי האינסופי באמצעות אידיאה אחת (עבודה פילוסופית טובה לפי מושג "התער של אוקהם" – תורה פילוסופית היא טובה יותר ככל שהיא מסבירה את עצמה באמצעות מינימום הנחות). אריסטו הפריך אותו, כי סתירה לוגית פירושה הפרכה של תיאוריה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s