ביקורת של ישעיהו ברלין על ז'אן ז'אק רוסו

ישעיהו ברלין ביקר את ז'אן ז'אק רוסו במאמרו "שני מושגים של חירות" על השילוב שעשה בין חוק וחירות. ברלין שואל כיצד ייתכן שפילוסופים שהציגו "תורות חירות" הפכו עם הזמן למכשיר בידי משטרים עריצים? לדוגמה – רוסו כצידוק לטרור היעקוביני, מפי רובספייר; מרקס (שתפס את תורתו כ"תורת שחרור") כצידוק לטרור הקומוניסטי.

לכן, ישעיהו ברלין שואל מה בשיטתם איפשר את העיוות? והוא עונה: תפיסת החירות של אותם פילוסופים, המאפשרת דיכוי, שלה הוא קורא "החירות החיובית". זוהי תפיסה שמגדירה את החירות כמימוש עצמי של האדם כבן מינו, וזו היא  תמיד, לבסוף,  החיים התבוניים. (אריסטו, קאנט, שפינוזה, הגל, מרקס, אסכולת פרנקפורט – כולם החזיקו בתפיסת חירות זו, שאנו מכנים היום: "הומניזם").

לפי ברלין, התפיסה ההומניסטית, של ראיית המהות האנושית כזהה עם החיים התבוניים, היא היסוד לכל משטרי הדיכוי והזוועה האנושיים.

 

מנגד, ברלין מעמיד את מושג "החירות השלילית" – היעדר כל הגבלה על הרצון הוא היעדר חירות; מצב של חירות שלילית קיים כאשר אין שום מכשול שעומד בפני רצוננו (כמו שאמר גם הובס).

 

במבט ראשון, נדמה שהחירות השלילית גרועה הרבה יותר מהחירות החיובית, אך ברלין מראה שהמצב הוא הפוך, כפי שהוכיחה ההיסטוריה. אצל כל הפילוסופים שברלין פוסל את תורת החירות שלהם כתורת דיכוי, נטען שכל החברות שאנו מכירים והכרנו אופיינו בניגוד אינטרסים, וזאת משום שעד היום, מי שקבעו את החוקים לא הכירו את האינטרס האמיתי שלהם, וכתוצאה מכך הובילו החוקים תמיד לסבל ולמלחמות. הפיתרון שפילוסופים אלה מציגים היא העלאה לשלטון של מי שיודע מהו האינטרס האמיתי: המלך הפילוסוף (אפלטון), המפלגה (במרקסיזם, אך לא אצל מרקס) וכיוב' – תמיד מדובר בקבוצות של מיעוט שהן היחידות שיודעות מהי האמת באשר לטוב ובאשר לצדק. הואיל והדבר מנוגד, לרוב, למה שרוצה הרוב (שאינו יודע מה האינטרס האמיתי שלו, בהיותו נבער), מציעים פילוסופים אלה דרכים שונות של כפייה – של החירות, תוך חינוך של ההמון כך שיבין ש"כופים עליו חירות", בדומה לניסוח של רוסו.

 

בצד השני, אנשי החירות השלילית  טוענים שהרעיון שניתן לייסד חברה הרמונית הוא מופרך לחלוטין, שכן לא ניתן לעולם לבטל את ניגודי האינטרסים ובהכרח יש שוני בין בני אדם והם הומוגניים, ולכן חברה צודקת היא חברה שתיתן ביטוי למקסימום האינטרסים של הפרטים בחברה. בפועל, חברה זו היא הפלורליסטית-דמוקרטית. אין "מהות", עיקרון משותף לכלל בני האדם שממנו נגזרת הרמוניה פוטנציאלית, ומקור הסמכות לשלוט לא יכול להיות ידיעת האמת. להלן עיקרון התועלתנות שיידון בשבוע הבא: יש להעניק את מקסימום הטוב למקסימום בני אדם.

לליברל יש ערכים נוספים פרט לחירות: קניין, שוויון וכאלה; בשם באותם ערכים ובהתאם להם יש, לפיכך, להגדיר את החירות, במקום להציגה כערך עליון ולזהות אותה עם הצדק.

 

רעיון ההומניזם כשורש הזוועה במאה העשרים הוא רעיון שולט בפוסטמודרניזם: שלילת המהותנות. (מוביל רעיון זה הוא פוקו; הלווו, האיש לא ליברל אך את סכנת ההומניזם הוא רואה כמו ברלין: זיהוי של מהות פירושו דיכוי של כל מי שאינו שותף לה, כמו חולים, סוטים, משוגעים ואחרים).

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s