המרד באריסטו במאה ה-17

במשך אלפי שנים שלט אריסטו בכיפה של החשיבה הפילוסופית באירופה, ורק בתחילת המאה ה-17 מרדו סוף סוף גם בתמונת העולם וגם בתורה הפוליטית שלו.

פרנסיס בייקון מחולל המהפכה המדעית ואחריו לוק, גלילאו, דקרט, לייבניץ, הובס ועד קאנט הם חלק מהפריחה בתקופה זו.

תומס הובס 1588-1679. תמך במשטר המלוכני, אך מספרו עולה שתומך  בכל משטר, ולכן גם לא נחשב ע"י המלוכנים לתומך נלהב.

תמונת העולם שלו הושפעה מכך שחי בתקופה של מלחמת אזרחים ממושכת.

לפי אריסטו, האדם, בניגוד לשאר החיות, הוא "חיה התכוונותית". לפני פעולה יש לו תמונה של המטרה והדרך.

כל יש בטבע רוצה לממש את מהותו וזה מה שמסביר את התנועה בטבע. כל הפעילות היא תכליתית, (כליון-הסוף של הפעולה) הבלוט הופך לאלון ואז מממש את מהותו. האדם צומח מעובר עד שמגיע לשלב התמונה(?), וכך כל יש בטבע. המניע של כל פעולה הוא התכלית שלה, ונמצאת בסופה. הסבר טלאולוגי=תכליתי.

מחוץ לאדם, שהוא חיה התכוונותית,לגבי כל יתר הטבע יש אלוהים שהוא זה שקובע את הכוונות של שאר היצורים בעולם.

 

המהפכה החשובה של המאה ה-17 דוחה את ההסבר האריסטוטלי, והמציאה הסבר מכניסטי ודטרמיניסטי. התנועות בטבע, גם של האורגניזמים וגם של החומרים, נגרמות מכך שחומר פועל על חומר. יש שרשרת אינסופית של סיבות ותולדות. דברים משתנים כי חומרים דוחפים חומרים. תפקיד המדע למצוא את חוקי התנועה, ולגלות את הכוחות בטבע. הסיבה תמיד קודמת לתולדה. אין סיבתיות בעתיד, ואין מקום לכוונות ולרצון.

לעומת זאת, אם אנו הולכים לסרט, זו התכלית, ואת שרשרת הפעולות שעושים קודם לכן-יציאה מהבית, נסיעה רכישת כרטיס, ניתן להסביר בסוף-בראיית הסרט.

 

הובס התלהב מתאוריה זו, וניסה לתת הסבר מכניסטי גם לפעולת האדם. רוצה להסביר את האדם כחלק מהטבע, ולא כיצור שונה מהטבע.

כמו שהטבע מתואר באמצעות חומרים, נתאר את האדם כיצור חומרי, ללא נפש. זו עמדה מטריאליסטית, בשאלת גוף ונפש, שאומרת שאין שום מימד אוטונומי לנפש, ומתיימרת שניתן להראות כל תופעה נפשית במונחים חמריים. בניגוד לעמדה של פופר וליבוביץ

מנסה להציג האדם כמכונה הנעה, לא בגלל כוונות, אלא בגלל שיש "גלגלי שיניים שמסתובבים".

 

הפעילות האנושית לפי הובס, היא תגובה לאירועים חיצוניים, (זה גם בסיס התפישה הביהביוריסטית). הכוחות שמניעים את האדם: הסלידה והתשוקה, נובעים מהמבנה הביולוגי שלו. תשוקה-להתקרב למה שמועיל לו והסלידה -להתרחק ממה שמזיק לו. מכיון שהמבנה הפיזיקלי של האדם קובע מה מזיק ומה מועיל לאדם.

אהבה-השתוקקות למה שמועיל

שמחה-הרגשה שמלוה את זה שהשגנו את מה שמועיל לנו.

תקוה-האמונה שנוכל לזכות באובייקט שמועיל לנו.

גם ערכי המוסר נובעים מאותו דבר, הטוב המוסרי הוא מה שמועיל לנו מבחינה גופנית.

מכאן נובע שהאדם הוא יצור אגואיסטי, והתפישה היא רלטיביסטית.

 

האדם זקוק לכוח, שאותו יצבור בכל דרך-יגנוב, יבזוז, יכבוש וכו' ואפילו יהרוג. הצרה היא שכל בני האדם שווים ביכולות שלהם, ולכן ימצאו במלחמה שלא ניתנת להכרעה. גם אם תגבר זמנית הרי שיבוא אחר ויגבר עליך לבדו או שיעשה ברית עם אחר כדי לנצח אותך.העובדה שכולם חושבים שהם חכמים מאחרים, היא ההוכחה לכך שכולם שווים.

 

האגואיזם, בצירוף של שוויון ביכולות וברצונות, ביחד עם תופעת המחסור במשאבים, תוביל למלחמת הכל בכל.  מלחמה כזו גורמת לכך שאין טעם בכלכלה, אין היסטוריה, אין בטחון, אין תרבות, והחיים הם קצרים ורעים. זה המצב הטבעי, וכדי למנוע אותו צריך מדינה חזקה. תיאור המצב הטבעי אינו תיאור של מצב היסטורי ספציפי, אלא ניתוח האלטרנטיבה למצב המדיני.

במצב הטבעי שום דבר אינו אי צדק, אין קיום לצדק ועוול. במקום שאין כוח משותף=מדינה אין חוק, ובמקום שאין חוק אין אין אי צדק. כלומר, החוק הוא הצדק לפי הובס.

כוח הזרוע והמרמה הן התכונות הטבעיות של האדם, ואילו צדק ואי צדק הם מושג חברתי, ולא מושג אישי, כלומר אינם קיימים אצל האדם הבודד, שאינו חי בחברה.

 

במצב הטבעי אין רכוש, כלומר לפי הובס, הרכוש הפרטי היא זכות שהיעדרה  הוא סממן של המצב הטבעי, שהוא המצב הרע. כלומר, במצב החברתי, הבעלות על הקניין היא זכות אלמנטרית בעיני הובס.

 

פרדוקס החירות-אם במצב הטבעי כולם חופשיים באופן בלתי מוגבל, זה מביא למצב שאיש אינו חופשי.

התבונה אמורה לפתור את הפרדוקס, והיא מגויסת לספק את הצרכים הבסיסים של האדם, ולשם כך התבונה מציעה את האמנה החברתית. מטרת האמנה להוציא את האדם מהמצב הטבעי, מצב של מלחמה ומחסור, כי האדם זקוק לשלום ולשגשוג כדי לשרוד.

 

עקרונות הקהילה שנוסדת על סמך האמנה החברתית:

כל אחד מוותר על החירות המוחלטת, החירות לשימוש בכוח אלים.

מאחר ואין סיכוי שיקימו את הכלל הראשון, מסכימים שיהיה כוח חיצוני שיקיים את האמנה.

 

הישות הזו, הריבון, רשאית להפעיל כוח נגד אויבים מבחוץ ומבפנים. לשליט חייב להיות כוח אבסולוטי, הוא מחוקק את החוקים, קובע איך יתחלקו המשאבים, וקובע אם ומתי לצאת למלחמה, וגם קובע מה צודק. לריבון הזכות להטיל עונשים כדי לאכוף את החוקים.

 

חברי הקהילה יקיימו את האמנה מפחד העונש, כלומר הפחד נשאר כמצב יסודי, אבל קיים שגשוג.

מאחר שהחוק של הריבון הוא הצדק, אי אפשר לבקר את הריבון, כל עוד החיים בקהילה נשארים בטוחים. המצב היחיד שבו המרד צודק הוא אם הוא מצליח. אם המרד הצליח זה מלמד שהמצב הקודם לא היה בטוח.

הצדק הוא יחסי ונקבע ע"י הכוח ששולט בתקופה.

יש הטוענים שהובס נתן לגיטימציה שלשלטון טוטאליטרי, אך ניתן לפרשו כליברל הראשון מהבחינות הבאות:

הריבון של הובס נגזר מהרעיון שבני האדם מטבעם מוגדרים כאינדיבידואלים.

תפקיד הריבון למלא את צרכי האינדיבידואל, ולאפשר לכ"א לממש את חיו בשפע ובשלום.

המדינה היא הגוף היחיד שמותר לו להפעיל כוח אלים, ולכל האחרים אסור לעשות זאת.

פוקו אומר שתורתו נועדה לשמש אלטרנטיבה להובס, כי הליברליזם טועה בהתייחסו רק למוסדות שהם מוצהרים כפוליטים, ובפועל יש מוסדות פוליטים רבים.

הביקורת הנוספת, שטעה בכך שחשב שניתן לשלוט באנשים רק ע"י הפעלת כוח אלים, ואילו הדרך היעילה לשלוט באנשים, לפי פוקו, היא ע"י עיצוב רצונם.

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s