תפיסת האדם של אריסטו

אריסטו סבר שלא קיים מושג כ"עולם האידיאות", ולכן גם לא קיים "טוב" או "צדק"; משום כך, התורה של פילוסופיה פוליטית, והחיפוש אחר הטוב והצדק בתוכה, צריך לעסוק בחקירה של עולם הממשות בכלים אמפיריים. "גזירת הראוי מן המצוי" – וריאציה על הסופיסטים (פחות מרושעת, אמנם).

 

עקרונות המדע של אריסטו: (אמפריציסטיים כולם)

  1. החקירה המדעית מתבססת על נתונים שמתקבלים באמצעות החושים (בניגוד לאפלטון)
  2. התיאוריות שהמדען יוצר ומפתח הן כתוצאה מהתנסות במספר גדול של מקרים (במילים אחרות, החקירה המדעית היא אינדוקטיבית).
  3. תפקיד המדען הוא לתאר את הממשות. (ולא לבאר אותה).
  4. תפקיד המדע הוא למיין ולסווג את ה"ישים" שיש בממשות.
  5. תיאור זה את העולם נעשה ע"י הגדרות.

הגדרה תפקידה להראות לאיזו קבוצה שייך כל פרט בעולם. אריסטו כינה קבוצות אלה "סוגים" – כל סוג הוא קבוצת מינים  – ו"מין" הוא ההגדרה של השוני של כל פרט ביחס למינים האחרים בקבוצה.

למשל, להלן הגדרה מדעית של כלב.

הסוג: בעלי חיים, יונקים [מין וסוג הם מושגים יחסיים אצל אריסטו; אפשר לטעון, למשל, שהסוג הוא בעלי חיים והמין – יונקים…].

המין: "הכלביות" (…)

אריסטו טוען שכדי שהגדרה תהיה אמיתית, צריך דבר להיות מוגדר באופן טאוטולוגי.
מהות/ טבע/ צורה/ תכלית/ פונקציה – כולם מקבילים זה לזה אצל אריסטו ולכן נוצרת טאוטולוגיה. אהה.

צורה היא אידאה! אצל אריסטו, בניגוד לאפלטון, הצורה נמצאת בתוך עולם התופעות ואין היא אידיאה.

 

הגדרת האדם האריסטוטלית:

בספרו של אריסטו "על הנפש" (עם ביאורים של בן-זאב), מוגדר האדם כך:

סוג: בעלי נפש (כל מי שיש בו חיים, לפי אריסטו)

צמחים – נפש ניזונה

חיות –            -"-      + תאוות, תחושות, תנועה

אדם –  -"-,                    -"-                   + תבונה (זו המהות של האדם)

כפי שניתן לראות, המינים השונים נבדלים זה מזה ביחס היררכי של מורכבות, כשלכל מין יש את התכונות של המין שתחתיו בהיררכיה ועליהן נוספות אצלו תכונות שמבדילות אותו והן מהותו.

 

אריסטו מבחין בין שני סוגי תבונה:

תבונה מעשית (פרונזיס), ותבונה עיונית (תיאוריה). ההבדל בין השתיים הוא שהתבונה המעשית משמשת כאמצעי לאדם הנוקט בה, בעוד שערכה של התבונה העיונית נמצא בעצמה. החיפוש אחר האמת הוא בלתי נפרד מהפעילות המחקרית שלנו,

להלן התחלקות הדיסציפלינות בתקופת אריסטו:

מעשית – פוליטיקה, אתיקה, כלכלה, רפואה

עיונית – מתמטיקה, פיזיקה, פילוסופיה

 

האדם המאושר הוא זה שמממש את התבוניות שלו, כיוון שכאשר האדם חי חיים תבוניים הוא מממש את עצמו כבן מינו, את מהותו; כאשר האדם משיג את מהותו הוא מאושר, חתיך והוא גם חופשי.

 

כביכול, גם אצל אפלטון קיים זיהוי בין מימוש המהות לבין האושר והחירות (לייצרנים טוב ולשומרים טוב והיי, גם לפילוסופים טוב ונעים כי הם מממשים את מהותם). אבל לא. מימוש עצמי הוא רעיון אריסטוטלי; אצל אפלטון המימוש העצמי פירושו להתמיד בתפקידך ולא לפתח אמביציות לכיוונים שהם למעלה מכוחך (תשאירו לי את השלטון, ותהיו מאושרים…).

 

עבור אריסטו, חברה טובה היא זו שבה בני האדם מממשים את אושרם; האושר הוא המטרה עליונה של האדם משני  נימוקים:

  1. כל פעולותינו מכוונת להשגת אושר, ולעולם איננו "מאושרים למען" מטרה אחרת (אני לא מנסה להיות מאושרת כדי להיות עשירה; רק להפך). – לעומת זאת, אפלטון לא מתייחס כלל להסכמה הכללית (אריסטו הוא אמפיריציסט).
  2. אצל אפלטון אין שום קשר בין האושר לבין הטוב, בעוד שאצל אריסטו, הטוב מזוהה ומוגדר לפי האושר הנלווה אליו, עבור בני האדם.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s