קאנט – הצו הקטגורי

קאנט מבחין בין שני סוגים של ציוויים- מותנים (היפוטתיים) ובלתי מותנים (קטגורים).

ציוויים מותנים– ציוויים שמופיע בו תנאי כלשהו.

צחצח פעמיים ביום את השיניים- ציווי מותנה למרות שלא מופיע בו תנאי מבחינה לשונית.

התנאי מקופלת פעמים רבות בתוך הציווי המותנה ואלה הם כמעט כל הציוויים על פיהם אנחנו פועלים בתחומים מסויימים.

תמיד יש תנאי, אם אתה לא רוצה בריאות שיניים תקינה אל תצחצח שיניים.

מועכים בננות רק אם עושים עוגת בננות. מי שמכין שניצל לא צריך למעוך בננות.

מותנים מתחלקים לטכניים ופרגמטיים (פרגמטיים מכוונים להשגת האושר במובן של קורת רוח מתמשכת ולא אידאימוניה).

בניגוד לאריסטו האושר נמצא בצד הלא מוסרי,

כל הציוויים המותנים הם בעלי תוכן

כל ציווים הבלתי מותנים, הקטגוריים הם כך מתוקף צורתם.

כלומר, אם נחזור ללוגיקה, כללי ההיסק בלוגיקה אינם תלויים בשום תוכן, הם רק מותנים או תלויים בצורה של הטענות.

החל מהלוגיקה האריסטוטלית אנו מפשיטים את הצורה של ההיסק והטיעון וממנו אנחנו בודקים את התוכן.

רק בצורה- ההנחה תנביע מסקנה, תוכן ההנחה לא רלבנטי.

ציוויים בלתי מותנים קטגוריים-

מה שאנחנו צריכים לדעת זה לא התוכן על פיו אנו חיים אלא רק את הצורה של הציווי.

אצל קאנט יש מצד אחד חוק ומצד שני יש כלל מעשי- maxim, הכלל המעשי הם כללי ההתנהגות שתמיד יש בו משהו אמפירי כמו לצחצח את השיניים פעמיים ביום.

הכלל המעשי הוא סובייקטיבי משום שיש בו יסוד תוכני ולכן יסוד מותנה.

סובייקטיבי אצל קאנט זה לא במובן רלטיביסטי אלא במובן של משותף להרבה מאוד מאיתנו.

הכלל המעשי למרות היותו סובייקטיבי יש בו מידה של רציונאליות. כמה הוא רציונאלי? זה תלוי.

חשיבה אינסטרומנטלית, אנו רוצים להשיג תכלית מסוימת ואנחנו מתאימים את האמצעים לתכלית.

יש כללים מעשיים שמסתבר לנו בדיעבד שהם לא היו הכי יעילים בדרכם להשיג את התכלית.

באופן כללי, יש לנו דרגה מסויימת של הכללה, היגיון, תבוניות שנותנת לחשיבה הזו של כללים מוסריים תוקף רציונאלי.

לכלל המעשי יש כבר צורה רציונאלית, הנחות ומסקנה אבל עדיין הוא סובייקטיבי, עדיין הוא בלתי מותנה בתוכן שלו.

כל זה על דרך ההכנה בין חוק לבין כלל מעשי.

האימרפטיב הקטגורי (הצו הקטגורי)- עשה את מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.

מעשה נעשה על פי כלל מעשי וצריכה להיות איזשהי התאמה בין הכלל מעשי לבין החוק הכללי.

למה היה חשוב להגיד שיש מידה של רציונאליות בכלל המעשי. משום שכל מעשה שאנחנו עושים הם חסרי רציונאליות כמעשים פרטיקולריים, אין להם שום משמעות כמעשה כללי.

אנו מדברים על אירוע בעולם, מעשה הוא התרחשות בעולם,  ההתרחשות תיתפס כמעשה הוא כפעולה זה צריך להיות משהו שהוא לא רק פרטיקולרי, למה? משום שאנחנו עושים פעולות כדי להשיג מטרה מסוימת, כל הפעולות האנושיות מכוונות לאיזשהי תכלית (אריסטו וקאנט מסכים).

בלי מטרה לפעולה הפעולה אינה פעולה.

זה מה שמבחין בין אינסטיקנט לבין פעולה.

פעולה, אם כן היא דבר שעומדת מאחוריו התכוונות.

כל הפעולות מתבטאות באירוע פרטיקולרי בעולם כדי להיחשב כפעולות הן צריכות להיתפס תחת כלל מעשי כלשהו.

דוגמא לכלל מעשי- הרמת יד כדי לשאול שאלה בשיעור לעומת הרמת יד מתוך אינסטינקט.

אלה הם כללים מעשיים שרק לאורם נוכל לפרש את הפעולה כפעולה אנושית של ממש.

פעולה שעומדת מאחוריה משמעות, משמעות שמאחוריה מטרה כלשהי שיש לנו בחיים.

לתינוק אין כללים מעשיים בכלל.

לבעלי חיים קאנט טען שגם אין.

פעולה תחת תיאור- מדברת על משהו דומה למה שקאנט אומר.

הרציונאליות של פעולה אנושית קיימת מתוך היותה נופלת בתוך כלל מעשי

השלב הבא, אחרי הבנתנו את הכלל המעשי.

הציווי הקטגורי, אחרי שלקחנו את הפעולה והראינו תחת איזה כלל מעשי היא נופלת.

אנחנו רוצים לעלות עוד קומה, לעזוב את המעשה הפרטיקולרי ואנחנו שואלים על החוק הכללי.

האם כאשר אני מאמץ את הכלל המעשי אני יכול גם לרצות שהוא יהפוך לחוק כללי, כלומר לחוק שיחול אל כל בני האדם באשר הם.

הכלל המעשי, זאת לעומת המבחן הרציונלי- כאשר מעשה עוגן בכלל מעשי).

הכלל המעשי יהפוך לערך מוסרי רק אם הוא יחול על כל המוסרים.

חוק מוסרי צריך לחול גם על כל היצורים התבוניים הלא אנושיים (אם יש כאלה) באשר הם.

המבנה המוסרי:

חוק כללי- חוק מוסרי

             |

כלל מעשי, מקסימה

             |

  מעשה פרטיקולרי

נוסח שני לאותו מבנה-

כאשר אנחנו הופכים את הכלל המעשי לחוק כללי אנחנו צריכים לחשוב כאילו אנחנו הופכים לאל בורא עולם, אנחנו מכוננים את הסדר המוסרי והטבעי בעולם יש מאין, לפי קאנט צריך לחשוב כך, האם אפשר לבנות את העולם על פי הכלל המעשי כאילו זה טבעו של העולם.

בטבע אין סתירות, לא ייתכן שגופים נופלים בצורות שונות מבלי הסבר. חוקי הטבע צריכים להיות אוניברסאליים, לא ייתכנו חוקי טבע שסותרים זה את זה. זה מה שהוא מנסה לדלות מהאנלוגיה לטבע.

למה זה חשוב? כדי למנוע רלטיביסטיות.

לכן, החוקים המוסריים חייבים להיות קונסיסטנטיים.

ארבעת הדוגמאות המפורסמות-

                                 חובות כלפי עצמי                                                        חובות כלפי הזולת

 

 

חובות שלמות  

נדיבות

 

חובות בלתי

שלמות

קאנט אומר שיש לנו חובות מוסריות כלפי עצמנו.

ההיגיון הפנימי של תורת המידה הנכונה היא שאדם צריך לדאוג למוסריות של עצמו.

אצל קאנט אין הבדל בתוקף בין החובות המוסריות של האדם כלפי הזולת לבין חובותיו כלפי עצמו.

חובות שליליות מול חובות חיוביות. כמו לוחות הברית מצוות עשה ואל תעשה.

בחובות שליליות אין יוצא מן הכלל- כולנו נמצאים תחת הציווי המוסרי המוחלט ואסור אף פעם להפר אותו. דוגמא לציווי שלילי- לא תגנוב.

בחובות חיוביות יש יוצא מן הכלל- אנחנו במידה רבה בוחרים את הנסיבות בהם אנחנו מקיימים את הציוויים החיוביים (לא נרוץ באמצע השיעור לתת כסף לקבצנים ברחוב).

בחובות בלתי שלמות יש מקום לפרט לקבוע את הנסיבות בהן הוא מקיים את החובה. מכאן מקור השם חובה בלתי שלמה.

היא לא מחייבת פחות מחובה שלמה, לא פחות חזקה ולא תפנה את דרכה לחובה השלמה. היא בלתי שלמה רק מבחינת הגדרת הנסיבות בהן אנחנו מקיימים את החובה הזאת.

מבחינה אפיסטמולוגית אם אנחנו רוצים לראות אם אדם קיים את חובותיו השליליות נראה אם יש לו תיק במשטרה. מבחינת היותו מקיים חובות בלתי שלמות זה יותר קשה, צריך לבדוק זאת לפי אורח החיים.

אם כל אחד יקיים הבטחה רק כשזה נוח לו אז אף אחד לא יקיים יותר הבטחות לעולם. רק אם כולם יודעים שכולם מקיימים הבטחות אז כולם ימשיכו לקיים הבטחות.

סתירה במחשבה מול סתירה ברצון.

דיברנו על התוקף של הכלל לא תשקר רק במונחים פורמליים. לא אמרנו שזה לא יפה לשקר, או שיש לנו אידיאל של אמת.

כל אלה הם תכנים, הצדקות תוכניות.

קאנט רוצה משהו פורמלי. החוקיות, הצורה של הכלל המעשי, אם הוא ניתן להכללה הוא מוסרי אם הוא לא ניתן להכללה הוא לא מוסרי.

קאנט אומר שבמעשה ההתאבדות יש סתירה פנימית.

בהתאבדות יש איזשהי אשליה שהמתאבד משפר את מצבו, מצבו כל כך רע שהדרך היחידה שלו לשפר את מצבו זה למות, לא להיות.

קאנט אומר שזאת אשליה (פרויד אומר שלמתאבד יש אשליה של עצמם מרחפים בעולם אחר ומסתכלים מלמעלה על האני המסכן שלהם).

אי אפשר לומר שהמתאבד שיפר את מצבו באיזשהי צורה. יש סתירה פנימית רציונאלית במעשה ההתאבדות. אי אפשר להכליל את זה, לא ניתן להגיד אם הגעת למצב גרוע כזה וכזה יש להתאבד זה לא ניתן להכללה.

פיתוח יכולות, יש לנו חובה מוסרית לממש את עצמנו ולחיות חיים בעלי תוכן, לא לחיות חיים פאסיביים, קאנט מעמיד את זה כחובה בלתי שלמה משום שמותר לא לעסוק בה בזמן מסוים, את חיינו עלינו לנהל כאדם שרוצה להפיק מהחיים כמה שיותר.

סתירה במחשבה- לוגית בתוך המצב של עולם בו הכלל שכולם פועלים על פיו הוא שקר, אי אפשר לשקר בעולם שאין בו אמת.

עולם שבו אף אחד לא ירצה לעזור לרעהו וזה יהיה הכלל המעשי של כולם, קאנט אומר שזה לא עולם שכולל סתירה לוגית, אבל לא נוכל לרצות עולם כזה משום שאנחנו יצורים שנזקקים אחד לשני בכל מטרה שהיא בכל עולם שהוא.

מאחר ובני אדם הם יצורים משתפי פעולה לא ייתכן עיקרון רציונאלי שאומר כל אדם לעצמו.

תורת המידות והמדינה

תורת המידות והמדינה – סיכומים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, תורת המידות והמדינה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על קאנט – הצו הקטגורי

  1. פינגבאק: תורת המידות והמדינה – סיכומים | עוד איזה בלוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s