תורת המידות: אריסטו – אתיקה

האויב הגדול של השיטה של האתיקה ופוליטיקה הוא המצב בו לכל הפעולות שלנו יש תכלית בפני עצמה אבל אין קשר בין התכליות השונות. סיימנו את הדיון בתקווה של אריסטו שיש הירארכיה של תגליות, שיש לה אבן ראשה. שיש תכלית שהיא מעל כולן.

אריסטו אומר שבלי הטוב אין לנו אתיקה במובן הרציונאלי וגם שאם יש מקום בו אנו יכולים לחפש מה היא תכלית התכליות זה המדע המדיני. משום שזווית הראייה המדינית פוליטית נותנת את המבנה לכל התכליות האנושיות.

אריסטו אומר- יש טוב עליון של חיי הפרט וטוב עליון של חיי המדינה יש ביניהן זיקה והטוב של הכלל עולה על הטוב הפרטי.

הפרט לא יכול לממש את חייו אלא במובן המלא של המימוש העצמי.

הטוב העליון איננו סוג מסוים של פעילות או של שאיפה אחת אלא אינטגרציה של תכליות.

מי הוא האדם המאושר- אם יש סיכוי להגיע להגדרה של הטוב של החיים של אדם פרטי היא על ידי תפיסה של אינטגרציה של תכליות, שהתכליות שלי מצויות באיזה רמה של הרמוניה זו עם זו.

אנלוגיה בין הטוב של הפרט לבין הטוב של המדינה. שני סוגי הטוב צריכים להתקיים כאינטרגציה הרמונית של תכליות.

על פי אריסטו, אי אפשר לצפות לדיוק מוחלט כמו במדעים בעניינים האתיים. צריך לקבל שנוכל לתת רק שרטוט כללי של העקרונות ההופכים את החיים לטובים.

בניגוד לתחומי לימוד קוגניטיביים טהורים, האתיקה קשורה בין רכישת המידה הטובה בין הידיעה להרגל.

נסיון חיים- להבין סוגיות אתיות דורש משהו מעבר ליכולת קוגניטיבית של הפשטה ואנליזה שכבר מתפתחות אצל אדם בגיל צעיר.

באתיקה אין גאונים בגילאים האלה, לדעת אריסטו, הבנה בסוגיות מוסריות דורשת ניסיון, חוויות, שלפי אריסטו יש רק לאנשים מבוגרים.

כעמדה פדגוגית ללמד אתיקה צריך רק בגיל מבוגר.

ההרגל הוא הבסיס להקניה של כל המידות הטובות.

מה זה אם כן הטוב העליון שלאורו אני מתכנן את כל חיי.

לפי אריסטו- הטוב הזה (יש לו מגבלה פורמלית- תכלית שאין גבוהה ממנו, טוב כשלעצמו ושכל דבר טוב בגללו), כאשר הוא מסתכל על חיי האדם הטוב הזה הוא- אושר.

זה המושג המרכזי בתפיסה האתית של אריסטו. Eudaimonia-אושר ביוונית, שונה ממשמעותנו שלו.

Happiness – משהו שקרוב למצב של אושר- קורת רוח סובייקטיבית מתמשכת.

האושר של אריסטו הוא- הצלחה, צלחות, ליבס מתרגם כמבורכות. אדם שהחיים שלו עולים יפים.

משגשגים. במושג היווני של אושר יש משהו שהוא אובייקטיבי, מעבר לאיך האדם מרגיש המושג מאפיין חיים של בן אדם באופן אובייקטיבי. לכן אושר חל על תקופת חיים שלמה.

מבטא שמשהו הולך לו טוב.

האושר ייתכן ליצורים כלשהם רק אם מקיימים את תכליתם האובייקטיבים- מימוש עצמי.

אלה מושגים אובייקטיבים הקושרים לטבעו של האדם, מימוש של הפוטנציאל שלו.

האיום האתי הערכי על חיינו הוא- שלא יהיו להם משמעות.

על פי רוב התפיסות המודרניות הפרט עצמו הוא שנותן משמעות לחייו.

אריסטו לא היה מבין את הגישה הזו.

אריסטו טוען שאנו צריכים לממש את הפוטנציאל הטבעי שטבוע בנו בלי קשר לאיך אנחנו חשים באופן סובייקטיבי. הוא לא רואה עין בעין עם התפיסות המודרניות.

מה זה האושר?

לפי המתודולוגיה של אריסטו אין לנו מחשבות אפריוריות מופשטות באתיקה מהן אנו יוצאים לדיון.

אנו צריכים להסתכל על העמדות הרווחות ולהאיר אותן באופן ביקורתי.

נקודת המוצא שלנו היא מה בני האדם חושבים על הנושא?

אושר יכול להתחלק להנאה, עושר וכבוד.

בחברה היוונית הכבוד (מילת כבוד, אומץ בקרב) הייתה חשובה.

הנאה- בחברה היוונית הסופיסטים טענו שההנאה –hedone- היא החשובה.

אריסטו רוצה לפסול את כל האפשרויות האלה בנוגע למה הוא האושר, כל מה שיפסול את הקטגוריות האלו הוא שיכווין אותנו למה שהוא כן אושר.

למה הנאה אינה יכולה להיות הטוב העליון- ההנאה היא "בהמית", היא דבר שמשתף בין בני אדם לבעלי חיים. בעלי החיים מופעלים באופן כמעט בלעדי על ידי סיפוק יצרים באופן בלתי אמצעי.

המהות של סוג של מין ביולוגי בעולם תמיד עומד על הייחוד שלו.

תורת ההגדרה של אריסטו- gemus- סוג  ואת המין המבדיל. הסוג של האדם הוא- חי, המין המבדיל שלו הוא היותו רציונאלי.

כבר תורת ההגדרה מסבירה מדוע מהות של דברים נעוצה בייחוד הסוגי שלהם.

אם האושר צריך להיות מהותי לאדם בתור אדם הוא חייב לייחד את האדם ולא להיות משותף ליצורים אחרים.

למה עושר אינו הטוב העליון- העושר הוא אמצעי ולא תכלית. התכלית של הכסף היא תמיד משהו מעבר לו. אושר צריך להיות דבר כשלעצמו (אינטרינזיות).

גם כבוד אינו הטוב העליון- יש לכבוד בעיה אחרת מלשנים הראשונים. הכבוד לא נמצא בסובייקט. הכבוד הוא במכבד ולא במכובד. זאת לא תכונה של האדם שמכבדים אותו אלא תכונה של האנשים שרוחשים למישהו כבוד (הלוגיקה של המכובד היא כמו הלוגיקה של מפורסם). הכבוד היא תכונה שתלויה באחרים.

התלות הזאת באחרים היא סימן חד משמעי עבור אריסטו שצריך לפסול את הכבוד כמקור לאושר.

למה? משום שזו איננה תכונה פנימית לאדם ולחייו.

התלות הופכת את האדם ל-לא-אוטרקי, כלומר, תלוי באחרים.

נסכם- החשיבות של הדיון הזה אצל אריסטו  הוא שהוא מציב את שלושת התנאים שפסלו את שלושת הקריטריונים הראשונים כתנאים שהאושר צריך לעמוד בהם כדי להיות מוגדר ככזה.

רוב האתיקה הניקומאכית מוקדשת לבירור המידה הטובה.

האושר, יש בו מידה טובה ועוד שני אלמנטים.

המרכיב העיקרי באושר של האדם הוא שיש לו מידות טובות.

מה זו מידה טובה? – arête- המידה שהופכת את האדם למצטיין באותו תחום עיסוק.

החלק מסוקראטס ואפלטון נעשה ניסיון להכליל את המידה הטובה ולראות מה הופך את האדם בתור אדם למצטיין. זו גם המשימה של אריסטו.

אנחנו צריכים לשאול על המידות הטובות של האדם באשר הוא אדם.

ניקח את תחומי האקטיביות הכלליים שמאפיינים את האדם באשר הוא אדם, נחלקם לתחומי עיסוק כלליים, נראה שלכל תחום עיסוק אוניברסלי יש תכונות מסויימות שהופכות אותנו לטובים באותו תחום עיסוק.

לדוגמא- לוחם, תחום העיסוק שלו- התמודדות עם סכנה, כל אדם מתמודד עם סכנה מתישהו.

לכן אומץ לב דרוש להתמודדות עם סכנה, זו תכונה של כל אדם באשר הוא אדם.

לכן אומץ לב הוא דוגמא למידה טובה קרדינאלית.

כסף- נדיבות, יכולת לנהל את הכסף וללמוד את הדרגה הנכונה של נטייה לשמור לעצמי וגם לתת לאחרים.

יצרים, יכולת לשלוט ביצרים שלו, מתינות.

אומץ-לב, כסף ויצרים הם רק דוגמאות.

המידה הטובה היא נטייה נפשית disposition)) מתמשכת שהופכת לטבע שני.

אחרי שכל אדם נולד צריך למצוא בדרך החינוך ההרגל וההתניה את דרך האמצע, הנקודה הנכונה ברצף בעל שתי קיצוניות. דוגמא המידה הטובה של האומץ נמצאת בין פזיזות לפחדנות.

זו תורת דרך האמצע של אריסטו.

כולנו נולדים עם הטייה לכיוון כלשהו, המחנכים צריכים לעקם את האישיות שלנו בכיוון ההפוך כדי להביא אותנו לאמצע.

זה הוא אם כן חינוך מוסרי, לפי אריסטו הוא הכי יעיל בגיל צעיר.

הידיעה היא המבחן להצלחתה של המידה הטובה.

כדי שמעשה, לדוגמא, צריך להיחשב כאומץ לב הוא גם צריך להיעשות מתוך מודעות שזה המעשה הנכון לעשותו בסיטואציה נתונה.

הנאה, קורת רוח, קלות של ביצוע (לא כואב לנו לעשות, בא באופן טבעי) הן המרכיב השלישי בתוך האושר.

המעשה הפך לפנימי שלי.

אם כן שלושה מרכיבים לאושר- מידה טובה (המרכיב המרכזי), ידיעה, הנאה.

יש פה חשש של מעגליות, איך אנחנו יודעים שמעשה הוא אמיץ לב? מעשה שאדם בעל נטייה של אומץ לב עושה? איך אנחנו יודעים שהוא אדם בעל נטייה לאומץ לב? עובדה הוא עשה מעשים של אומץ לב.

אריסטו אומר שאין לחשוש מהמעגליות.

לדוגמא- חלוקה.

הילד יאלץ לחלק ולשתף משום שיכריחו אותו, הוא יעשה מעשה של צדק (לחלוק, לשתף) אולם בלי ידיעה והבנה. מתוך המעשה ההתחלתי הזה הילד בהדרגה יפתח את התכונה שהוא יוכל לחלוק.

אחרי שהתכונה תתפתח אצלו הוא יבצע המון פעולות של חלוקה ושיתוף.

אותו העיקרון של- "מעשה לשמה שלא לשמה".

אצל אריסטו- אם יש בתוכך מלחמה פנימית בנוגע להאם לבצע את המעשה הראוי, גם אם ביצעת את המעשה עצם קיומה של המלחמה הפנימית מעידה כל כך שעוד לא קיימת באדם התכונה הטובה הקשורה למעשה באופן האידיאלי שלה.

דרך האמצע היא לא דבר מוגדר לגמרי, בתחילת השיעור כבר נאמר שבניגוד למדעים המדויקים מדע האתיקה אינו מדויק באותה המידה.

המעשה הצודק הוא צודק רק אם הוא נעשה על ידי אדם צודק. צריך לדעת מתוך מה נעשה המעשה.

צריך לראות שגם המניע הוא נכון.

כדי להיות בעל אושר האדם צריך להיות פעיל על פי המידה הטובה. צריכה להיות אקטואליזציה של המידה הנפשית הנכונה על ידי פעילויות.

לכן, אדם שמבזבז את חייו בבטלה אי אפשר לייחס לו את האושר.

אריסטו גם טוען- צריך טיפ טיפה של מזל (מאוד ריאלי, מקורי).

יכול להיות שאי-אפשר להגיד על מישהו שהוא מבורך למרות שיש לו פוטנציאל וזה משום שלא היה לו מזל (איוב לדוגמא).

גם אם הייתי בסדר גמור לפי המידה הטובה זה לא נותן ערובה של מאה אחוז לחיים טובים.

גם במצבי ביש מזל יותר טוב גורלו של מי שיש לו מידה טובה.

ישנו סוג נוסף של חיים אנושיים בהם האושר (אשר כאמור כולל בתוכו ייחודיות, תכלית כשלעצמה ואוטרקיות) יבוא לידי ביטוי.

עד עתה דיברנו על המידה הטובה ועל האושר כנגזרת, כעת אריסטו מוסיף שהמעולה שבסגולות היא הסגולה האלוהית. היא תיאורטית-ספוקלטיבית נטו. מדובר בחיים של עיון.

היתרון של הפעילות השכלית על הפעילות המעשית היא שבפעילות השכלית אין לנו תלות בנסיבות שסביבנו. חיים פילוסופיים מייחדים את האדם, עדיין האדם צריך לתמרן במציאות בה הוא חי. היחידי שאינו צריך לתמרן הוא אלוהים. האדם דומה יותר לאלוהים מסביבתו בשל היכולת הקוגניטיבית של תכלית כשלעצמה. אריסטו חושב שהטוב העליון של חיי העיון (vita contemplative) מוענק רק ליחידי סגולה, רק למעטים יש את הכישורים מלידה (המידות האינטלקטואליות והרצון עצמו) לעסוק בכך.

משמע, יש כאן תפיסה אליטיסטית, לכל בני האדם יש את האופציה של הטוב האינטגרלי, רק מתי מעט יכולים לחיות טוב דומיננטי. אריסטו סבור מבחינת המוסר הפוליטי שרצוי שיהיו מעט אנשים שיחיו את הטוב הדומיננטי. הטוב הדומיננטי הוא בלתי תלוי בפירמידה של הטוב האינטגרטיבי, הוא נכון רק לקומץ אנשים.

לפי אריסטו גם לימוד של עולם הטבע (פיזיקה וכו') אינו תורם לדרך חיים של הטוב העליון כי יש בה מעט מזל או סיכוי (?!).

אריסטו אומר שהפעילות השכלית היא הפעילות האנושית הקונסיסטנטית ביותר, וכך גם הסיפוק שהיא מעניקה, עקבי וטהור ביותר. יש משהו ייחודי בהנאה אינטלקטואלית, הוא פחות חולף ותלוי נסיבות מהנאות אחרות.

תורת המידות והמדינה

תורת המידות והמדינה – סיכומים

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, תורת המידות והמדינה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על תורת המידות: אריסטו – אתיקה

  1. פינגבאק: תורת המידות: עמנואל קאנט | עוד איזה בלוג

  2. פינגבאק: קאנט – הצו הקטגורי | עוד איזה בלוג

  3. פינגבאק: תורת המידות והמדינה – סיכומים | עוד איזה בלוג

  4. פינגבאק: תורת המידות: תועלתנות | עוד איזה בלוג

  5. פינגבאק: תורת המדינה | עוד איזה בלוג

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s