תורת המידות: עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (1724- 1804), גרמני. אומרים שקאנט מעולם לא עזב את גבולות קנינסברג בה גר. מעולם לא נשא אישה, לא היו לו ילדים.

קאנט הוא הפילוסוף האקדמי הראשון, הוא היה הראשון שהיה לפרופסור (באוניברסיטת קנינסברג).

בשנת 1781 קאנט פרסם את ביקורת התבונה הטהורה, שנחשבת למהפכה הכי חשובה בפילוסופיה, מהווה את המעבר לפילוסופיה חדשה.

בשנת 1785 פרסם את הנחת המטאפיזיקה לתורת המידות.

בשנת 1788 פרסם את ביקורת התבונה המעשית (=אתיקה).

בשנת 1793 פרסם את המטאפיזיקה של המידות.

קאנט חשב שיש למפות את התבונה, ככלי להכרת המציאות, בטרם חוקרים את המציאות וקובעים לפיה מה ראוי. קודם כל יש לבחון את הכלי.

עפ"י קאנט, בתבונה אין מקום לחושים, היא לא מנוגדת אליהם ולא מונעת על ידם, היא לא מושפעת מהם כלל. קאנט מבדיל בין תבונה צורנית לתבונה תוכנית (מטריאלית). תבונה צורנית היא לוגיקה, בה לא אומרים דבר בעל תוכן על העולם. התבונה התוכנית מתייחסת לעולם. התוכן צעמו נחלק גם הוא לשניים; הוא יכול להיות תוצר של תהליך טבעי (מצוי) או תוצר של פעולה מתוך חירות (משמע, הפועל גרם לפעולה לקרות= ראוי). תחום הפעולה העצמאי בעולם התוכן הוא האתיקה. אצל קאנט, בניגוד לאריסטו, ניתן להבחין בין מצוי לרצוי (אצל אריסטו דובר על הפוטנציאל, התכלית).

האתיקה מתחלקת לאנתרופולוגיה ומטאפיזיקה. קאנט מעוניין רק במטאפיזיקה, מה שנמצא מעבר לאמפיריות (לא מעניין אותו אם מקובל לשקר, מעניין אותו מה התבונה מחייבת).

צריך להבחין בין תורת מוסר פילוסופית לבין אנתרופולוגיה מוסרית.

כיום יש הרבה שעוסקים בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה של המוסר, מאוד מעניין איך המנגנונים של המוסר אצלנו עובדים.

קאנט מדגיש- לא בזה העניין שלי.

בניגוד לאריסטו הוא מחדד את קו ההבחנה בין מה שאנתרפולוגיה המוסרית עושה לבין מה שהפילוסופיה המוסרית עושה.

חוק שהוא חוק מוסרי, יסוד לחיוב, כובל אותנו, צריך שתהיה הכרחיות ולא סתם אלא מוחלטת בצידו.

קאנט אומר מה הוא מצפה מתורת המוסר, לפני שהוא נכנס לתוכה.

הוא מצפה ממנה למוחלטות.

הציוויים שניתן יהיה לגזור מתורת המוסר יהיו מוחלטים.

אפריורי- מלכתחילה, מנקודת מבט מקדימה.  (מושג שמגיע מהלוגיקה של אריסטו (יש בו דמיון לאופן בו קאנט משתמש בו)).

אפוסטריורי- מבדיעבד, מנקודת מבט אחורה.

קאנט נותן למושג האפריורי חשיבות שלא הייתה לו עד אליו.

כלליות היא סימן של רצינליות.

אם הכלליות הזו היא לא מוחלטת (כללית לחלוטין) אלא יש בה איזשהו יסוד נסיוני, כלומר, אם אנחנו יכולים לומר שהכלליות של המצווה לא תשקר בתרבות מסוימת נובעת מתנאים מסוימים בהם החברה מתקיימת, אז קאנט יגיד שיש הסבר אמפירי בהכללה הזאת.

ברגע שיש לנו את היסוד האמפירי השולי ביותר מעבר לכלליות כבר נתנו בסיס שהוא לא לחלוטין אפריורי אל אפוסטריורי אפשר לומר שהאפוסטריורי הוא הניסיוני אצל קאנט.

אפריורי- אפשר לומר שהוא קודם ובלתי תלוי בנסיון, אצל קאנט הוא מתנה את הנסיון, בלי ההעקרונות האפריורים של ההכרה האנושית לא תיתכן הכרה אנושית אפוסטריורית של העולם (חשוב, אבל לא קשור למוסר).

תבונה- אותו חלק על העולם שלא נמצא בו אבל פועל עליו. היסוד התבוני הוא מקור האמיתות, הטענות שיש להן תוקף אפריורי, בלתי תלוי בניסיון, הדבר היחיד שהוא תלוי בו הוא התבונה האנושית.

החושים מודדים את העולם באופן אמפירי.

לפי קאנט צריך להגביל את החקירה הפילוסופית שלנו לדברים שאינם נוגעים לטבע האמפירי של האדם (הרגלים וכדומה).

אם התוקף האפריורי הוא תבוני, החיובים האלה אינם מצווה שחלה על בני אדם בלבד אלה חלה על כל בעלי התבונה.

מכאן מאוד חשוב להבדיל בין בני אדם לבין יצורים תבוניים.

בני אדם הם רק סוג אחד של יצורים תבוניים.

לא ברור לנו אם יש עוד (זאת שאלה אמפירית).

צריך לחשוב על יצורים תבוניים באופן כללי כדי לנתק את האפריורי מהפוסטפריורי.

בני אדם תלויים גם בנסיבות, בטבע שלהם, כל הנסיבות הלא תבוניות האלה הן הבני אדם- התבונה פלוס הטבע.

הציפייה של קאנט בעיסוק בחיוביים מוסריים היא שאנחנו נחייב כללים מוסריים רק אם הם חלים על כל היצורים התבוניים גם אם הם שונים מאיתנו.

יש כאן גישה טהרנית מראש, תפיסה מאוד חמורה של רצינאליות, של כלליות.

הכלליות היא שהעיקרון תקף לא רק על כל בני האדם אלא על כל היצורים התבוניים בכלל.

חוק מוסרי צריך להיות נטול כל בסיס אמפירי.

מה הוא הטוב העליון?

מושג הטוב נדחק הצידה לטובת מושג אחר- הציווי המוסרי העליון. הוא זה שיהפוך לכתר של התיאוריה.

לפני שאנחנו מגיעים למושג החוק אנחנו מתחילים בהתייחסות של קאנט לאריסטו.

"לא יצוין דבר בעולם ואף לא מחוץ לעולם שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה אלא הרצון הטוב בלבד"

הכרזה שונה מזאת של אריסטו, פתיחה אריסטוטלית מבחינת תפקיד האתיקה, לא טוב עליון אלא טוב בלא הגבלה, בלא סייג. זאת הפרוגרמה של המוחלטות, טוב טהור.

מה הוא הטוב הזה?

הטוב מוגדר לא במונחים של מה תכליתו, פעולה טובה מוגדרת במונחים של רצון, המניע שעומד מאחוריה.

כיוון הפוך, לא לאן הפעולה מתכוונת אלא מתוך איזה מניע הרצון הזה פועל.

זה הקריטריון אצל קאנט בניגוד לקריטריון האריסטוטלי.

זאת לא תכלית, עברנו את המסגרת הטלאולוגית (טלוס-תכלית).

אנחנו נכנסים עכשיו לשדה הדאונטולוגיה- תורת החובה.

עוסקת בחוק, במוחלטות שלו וברצון שמוביל את האדם לפעול את הפעולה המוסרית.

הרצון בניגוד לתכלית. שני כיוונים הפוכים להצדקת טוב.

איך קאנט מצדיק את זה?

הוא הולך מבחינה ספרותית קצת כמו אריסטו, מביא אפשרויות לדברים שיכולים להיות הטוב העליון רק כדי לשלול אותם אחד אחד ובכך להתקדם יותר לכיוון התשובה הרצויה לו.

שכל, חריפות, כוח שופט, שאר כישרונות רוח, החלטה נכונה, התמדה, אלא ואלה טובים ורצויים מכמה בחינות, אולם אלו גם מתנות טבע שעלולות להפוך לרעות…

המועמדים- המסורת מאז אריסטו- התכונות הטובות שמהוות את המידה הטובה.

יש לנו סיבות רציונאליות לפתח אותן.

קטגוריה אחת- תכונות טוב אינטלקטואליות (שאר כישרונות רוח)

קטגוריה שנייה- תכונות טובות מוסריות (התמדה, החלטה נכונה…)

אלה גם אלה טובים בלי ספק אולם הם לא טובים בלי הגבלה. יש תנאי,

מה התנאי שלהן? הרצון הטוב.

שום פעולה שהמניע שלה יהיה לא הרצון הטוב לא תיחשב לפעולה רצויה.

אפילו מושג האושר במובן של קורת רוח לא יכול להיות הטוב העליון, טוב ללא סייג, כל אלה מביאים לעוז רוח אולם לעיתים טובות לידי גסות רוח אם אין רצון טוב שיתקן את השפעתם על הנפש.

אדם שהרצון המניע את פעולותיו הוא נלוז, אדם שרוחו קרה נעשה לא רק מסוכן יותר נעשה אף מתועב יותר מכפי שהיה ללא מידתו זו.

ביקורת על אירסטו- לא מספיק שיש לנו מידה טובה, אומץ לב, תלוי איך מגדירים אותה. אומץ לב יכול להיות טוב כשאנו מצילים ילדים משריפה, אולם כשאנו פושעים ויש לנו אומץ לב אנחנו לא רק חוטאים אלא אף הופכים למתועבים יותר.

אנחנו אכן מזדעזעים מפשעים שנעשו בדם קר מאשר פשעים שנעשו בפחות מקצועיות ומצוינות.

ביקורת מתבקשת- האם באמת אם יש לנו את רשימת המידות הטובות נהיה אנשים טובים.

הביקורת חושפת הבדל בין מושג המידה הטובה של קאנט ומול זה של אריסטו. קאנט מכניס למידה הטובה שלו את המזג. לטובת אריסטו צריך להזכיר שאריסטו אומר באופן מפורש שהאדם בעל המידה הטובה מתקיים כאשר הוא פועל על פיה. הפעולה הטובה היא תמיד פעולה על פי המזג הנכון פלוס הידיעה.

אי אפשר להגדיר מה היא תבונה אצל קאנט- פילוסופיה ביקורתית היא למעשה מיפוי של התבונה.

מי מבצע את מיפוי התבונה- התבונה עצמה. התבונה בניגוד לחושים שמקבלים את הקלט שלהם מהסביבה החיצונית, התבונה במובנה הלא חושי היא בדיוק משהו שנובע מעצמו, לא מהעולם.

זאת הגדרה על דרך השלילה. תבונה היא השם הכללי לכל כושר ההכרה של האדם שמחוץ לעולם, בעזרתו הוא מכיר ומכונן את העולם.

גם בתחום המעשי יש לנו רציונאליות שהן חלות על המציאות.

לוגיקה ומתמטיקה דברים תבוניים טהורים שאנחנו יודעים, אנחנו לא צריכים שום ידע על העולם בשביל לעשות לוגיקה. מבוססים על כללי המחשבה הרציונאלית ולא זקוקים לשום ניסיון.

בן אדם שיושב בחדר סגור יכול לעשות לוגיקה ומתמטיקה.

קאנט רוצה אותו דבר במקביל לומר על חוקי המוסר. הוא רוצה ששום דבר לא יוכל להשפיע על הציווי המוסרי התקף.

למרות שלא יכולה להיות  הגדרה לתבונה אנחנו רואים שלפחות (על פי דרך השלילה) היא לא העולם שמחוצה לה.

ההבחנה בין פנים לחוץ קשורה לתפיסה הבסיסית שלא ניתנת להוכחה (וויכוח גדול בפילוסופיה בין האידאליזים לריאליזים- אולי כל מה שיש לנו זאת התבונה, הרוח האנושית, כל העולם החיצוני הוא אשליה). קאנט לא היה בצד האידיאלסטי עד הסוף.

רצפטיביות- יסוד של קבלה מבחוץ, אנחנו מסתכלים על הלוח ויש לנו רשמים חושיים שכופים את עצמם עלינו מבחוץ, אנחנו יכולים לתת להם אינטרפטציה, להבחין בהם מוסרית, עצם חומר הגלם של החושים בא מבחוץ.

ייעודה האמיתי של התבונה היא לייצור רצון שהוא טוב כשלעצמו ולא למען מישהו או משהו.

הרצון הטוב ראוי להוקרה כשלעצמו.

הרצון הטוב אצל בני אדם- בפעולה מוסרית מתבטא בחובה אם היא נעשית מתוך רצון טוב, כלומר, מתוך תחושת חובה, הכרת חובה.

מי הוא החנווני המוסרי- החנווני שמתנהג בצורה מוסרית אולם המניע היחיד המספיק לביצוע הפעולה של אי-הונאה אצלו הוא רגש החובה המוסרית (לא רצון לעשות רווח או פחד מפני השלטונות כמו החנווני המתנהג בצורה מוסרית אבל מאחד מהמניעים הנזכרים למעלה).

לא מספיק שיש לנו דיספוזיציה כזו של אדם שלא משקר, זה עוזר וטוב אבל זה לא עיקרון אפריורי בפני עצמו, לכן מי שפועל מתוך חובה בלי קשר למניע מסוים.

איך נדע מתי אדם עשה פעולה מוסרית, הן לגבי הזולת והן לגבי עצמנו- קאנט אומר, אני באמת לא אוכל לדעת, בני אדם לא שקופים במניעים האמיתיים שלהם אפילו כלפי עצמם, קל וחומר כלפי אחרים.

אדם יכול להגיע לסוף חייו ולא להיות בטוח שהוא עשה מעשה טוב אחד.

קאנט מדגיש, הדרך היחידה לפחות כתרגיל מחשבה לבדוק את עצמנו אם מניענו טהורים זה לנסות לבודד אותו, איך?

אנחנו שואלים את עצמנו , האם גם אלוהים לא היה רואה אותי כרגע עדיין הייתי מתנהג כך?

האם גם אנשים אחרים לא היו רואים אותי עדיין הייתי מתנהג באותה צורה?

את כל תרגילי המחשבה האלה אנחנו צריכים לעשות.

קאנט אומר שיש להיזהר מהתייפייפות מוסרית, הדרך היחידה לקבל תחושה שפעלנו ממניעים מוסריים היא כאשר היו לנו סיבות רציונאליות לא  לפעול כך.

אז אנחנו מתקרבים להכרה שעשינו את המעשה המוסרי.

ביקורת- מעשה מוסרי לא חייב להיעשות דרך התגברות על המון מניעים ומכשולים.

הפילוסוף של המוסר לא מעוניין לתת קריטריון לזיהוי מעשה מוסרי אלא רק לקביעת מה הוא המעשה המוסרי.

המעשה הא-מוסרי הוא מעשה שהוא לא בלתי מוסרי אבל גם לא מעשה מוסרי טהור.

היקף המעשה המוסרי מבחינת היקפו מצטמצם מאוד- יחסית למעשה המוסרי של אריסטו.

המוסרי אם כן, הוא רק מה שנעשה מתוך חובה, מתוך הרצון הטוב לעשות את המעשה המוסרי.

הטענה הרדיקאלית של קאנט – הפילוסופיה של המוסר היא כולה פורמלית. הטוב העליון ללא תנאי אין לו תוכן, זו רק צורה, למה הכוונה?

יש לנו אידיאל בעל תוכן מאוד מסוים, אורח החיים לפי אריסטו– הטוב העליון.

דוגמא שנייה – התועלתנות, הטוב העליון כמה שיותר הנאה לכמה שיותר אנשים

אלה אידיאלים של טוב בעלי תוכן, לפי קאנט הטוב הוא ברצון הטוב, קשור לאופן בו הפעולה נעשית.

התוכן תמיד קשור באיזה מגמה, תכלית. רוב המבנה של הפעולה האנושית קשור במבנה שלה (אריסטו)

קאנט- כשמגיעים למוסר אנחנו עוברים לצד הפורמלי, מה נשאר שם- העיקרון של הרציה, לא התוכן או המושא של הרציה אל עיקרון הרצייה עצמו בלי קשר למעשה.

ההבחנה בין הפורמלי לתוכני היא התנאי שאפשר לקיים את הדרישה שקאנט הציב בפני עצמו.

 תוכני- כל פעם שנשפוט פעולה על פי הערך של המקום והתכלית שלה כבר נכנסנו ליסודה הפוסטריורי.

פורמלי- אם אנחנו רוצים שהמוסר יהיה אוניברסלי אנחנו חייבים להישאר רק עם הצורה, הצורה חלה על כל יצור תבוני

תורת המידות והמדינה

תורת המידות והמדינה – סיכומים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה פוליטית, תורת המידות והמדינה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על תורת המידות: עמנואל קאנט

  1. פינגבאק: קאנט – הצו הקטגורי | עוד איזה בלוג

  2. פינגבאק: תורת המידות: קאנט – התכליות | עוד איזה בלוג

  3. פינגבאק: תורת המידות והמדינה – סיכומים | עוד איזה בלוג

  4. פינגבאק: תורת המידות: תועלתנות | עוד איזה בלוג

  5. פינגבאק: תורת המידות: ג’ון סטיוארט מיל | עוד איזה בלוג

  6. פינגבאק: תורת המדינה: רוסו – האמנה החברתית | עוד איזה בלוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s