ג'ון סטיוארט מיל בנו של ג'יימס מיל חבר קרוב של ג'רמי בנתאם.
J. S. Mill 1806-1973
ג'יימס מיל היה אבא אמביציוזי בצורה בלתי רגילה. הוא ייעד את בנו לגדולות ורצה לגדל אותו כפילוסוף הוגה דעות ומדען, איש בעל השכלה רנסאנסית, מרגע הולדתו הוא החל ללמדו, לא שלח אותו לבית ספר ואפילו לא מינה לו חונך.
אומרים שבגיל שלוש מיל כבר ידע לקרוא ולכתוב אנגלית ואפילו החל לעבור לצרפתית, בגיל שבע יוונית, בגיל שמונה לטינית.
ג'ון סטיוארט מיל היה גם מבחינה גנטית איש מוכשר ביותר, היה לו גם את הכישרון.
זה הצמיח אישיות מהאינטלקטואלים הגדולים שהיו בתרבות המערבית, הוא ידע על המון תחומים, כתב על לוגיקה, על הסברים מדעיים, פילוסופיה של הלשון וכמובן על האתיקה (תורת התועלת) והפילוסופיה הפוליטית- הספר החשוב ביותר בתולדות הליברליזם המודרני- "על החירות".
מיל היה מעוניין מאוד בפמיניזם, כתב ספר בשם- The liberation of women.
בגיל 19 מתאר מיל את המשבר הנפשי אליו הוא נכנס, שנה בה הוא היה בדיכאון נורא שבנס הוא יצא ממנו. הוא בעצמו אומר באוטוביוגרפיה שהטראומה של החינוך בילדותו גרמה לו נזק בלתי הפיך בחייו.
מיל גדל לתוך התפיסה התועלתנית של בנתאם (בנתאם היה מבאי ביתו של אביו של מיל).
על התועלתיות – ספר היסוד בתולדות התועלתנות שהפך ליותר מפורסם ונגיש מאשר הספר של בנתאם.
ספר יותר קצר וכתוב בסגנון קריא ולכן באמת זה אולי הספר המפורסם ביותר המציג את תורת התועלתנות.
הדוניזם פסיכולוגי- מאחר וכל מה שמניע את בני האדם הוא או הנאה או סלידה מכאב אז הערך לא יכול להיות משהו טוב אלא כמה שבני אדם רוצים בו- ההנאה.
בנתאם רצה לגזור את ההדוניזם הנורמטיבי (האתי) האומר שהדבר הראוי זו ההנאה הוא רצה לגזור אותו ממה שבני אדם בפועל שואפים אליו וזה הנאה.
המעבר מהדוניזם פסיכולוגי להדוניזם אתי הוא נקודת המוצא של בנתאם ומיל קיבל זאת.
לעבור ממה שרואים למה שניתן לראייה, אם אנחנו רואים מה שאנחנו רואים בעיניים אז כל מה שהוא ניתן לראייה הוא מה שאנו רואים. לכן אם נשאל איך אנחנו יודעים אם משהו ניתן לראייה התשובה היא- אני רואה אותו.
זו נראית לנו עובדה דקדוקית מובנית מאליה ולא ניתנת לוויכוח, מה שמיל רוצה להסיק מכך הוא שמה שרוצים הוא מה שרצוי.
מדברים על האפשרות לגזור משהו רצוי נורמטיבי מעובדה טבעית פיזיולוגית.
האנאלוגיה בין ראייה לרציה היא ניתנת לביקורת. לגמרי לא ברור שמה שאנחנו רוצים הוא רצוי, זה מעיד על זה שהוא בעל רצייה (ניתן לרצייה) איך אנחנו יודעים אם ניתן לרצות משהו- עובדה אני רוצה אותו.
יש הבדל בין ניתן לרצייה לבין רצוי, כזה שיכול להיות מושא לרצייה לבין ניתן לרצייה (עמ' 84-85 בספר).
המושג האתי של הרצוי הוא כבר מושג נורמטיבי שאי-אפשר להשיגו מתוך זה שבני אדם בפועל רוצים אותו.
את המעבר הזה בין הניתן לרצייה לבין הרצוי באמת מור תקף.
מבחינה לוגית לא כל הניתן לרצייה הוא זה שראוי לרצות.
הביקורת על מיל ובנתאם היא שהמעבר הזה בין הניתן לראייה למה שרואים לבין הניתן לרצייה למה שרוצים הוא לא חלק.
מה יכול להיות ראוי אלא המשיכה להנאה, זה לא ארגומנט מספיק.
מטרת ההוכחה הזאת היא להראות שהנאה היא הדבר הרצוי.
נבחר לדון במיל על פי שתי ביקורות עיקריות (או הצעות לשיפור) שהיו לו על בנתאם.
ביקורת ראשונה- דירוג ההנאות- לבנתאם הייתה תפיסה מונוליתית של סולם של הנאות- מה שנמצא מתחת לאפס זה סבל מעל זה הנאה אבל הכל על אותו קו רציף שאנחנו צריכים בעזרת פעולותינו להרים את האדם ממצב נמוך למצב גבוה בו הוא ירגיש הנאה כאשר לא משנה לנו התוכן של המצב, ההנאה בה מדובר.
אנחנו צריכים רק מדד, תחשיב לפיו אנחנו נוכל לראות מה היא סך כל ההנאה הגדולה יותר מבלי קשר למקור שלה.
מיל אומר, זה פשוט מדי, אנחנו נופלים כאן בפח שבין סוקראטס לבין הסופיסטים ההדוניסטים, אם יש הנאה חומרית גופנית ירודה היא תגבר על ההנאה שלנו על הנאות אינטלקטואליות (מתמטיקה, מוזיאונים).
לכן לפי מיל דרוג ההנאות לא יכול להיות אך ורק דרך כמות ההנאות אלא עליו להיות גם איכותני, לפי איכות ההנאות אותן אנחנו שוקלים
הוא הבחין בין הנאות גבוהות לנמוכות. נמוכות- הנאות גופניות- זלילה, מין, גירוד,
ההנאות הגבוהות- אומנות, פילוסופיה, מוזיקה, פטריוטיזים. יש בהן יסוד מתווך קוגניטיבי מעבר ליסוד התחושתי שמאפיין את ההנאות הנמוכות יותר.
צריך לתת להנאות הגבוהות משקל גדול יותר מאשר להנאות הנמוכות.
נשאלת השאלה- איך נדע מה היא הנאה גבוהה ומה היא הנאה נמוכה?
תשובה- קריטריון ה"מבין", צריך לשאול את אדם המבין בהנאות, איך נדע מי הוא המבין?
המבין הוא זה המכיר את שני הצדדים של המתרס (גם הנאות נמוכות וגם גבוהות) יש פה משהו אליטיסטי-סנוביסטי, מיל זלזל ביכולתו של האדם הפשוט והלא משכיל להיות מבין בהנאות, מי שכן מבין זה מי שיש לו יכולת להבין בשני סוגי ההנאות.
מי שמכיר גם את אלה וגם את אלה הוא כבר יגיד לכם שההנאות בעלות האיכות מענגות יותר מאשר הנמוכות.
במילים אחרות- מיל מציב עוד פרמטר (נוסף על עוצמה, משך, תואר וכדומה) על הפרמטרים של בנתאם.
הפרמטר הזה די אינטואיטיבי, ההנאות הגבוהות של מיל יותר מתמשכות, בנתאם יכול להגיד שמה שנקרא אצל מיל איכות הוא יכול לשלב באחד מהפרמטרים שלו (משך לדוגמא).
אצל התועלתנים- תועלת=אושר=הנאה.
ביקורת שנייה- תועלתנות כללים –rule utilitarianism
לעומת בנתאם שמדבר על תועלתנות מעשים- act utilitarianism צריך לקחת את כל הפעולות האפשריות עבורנו כרגע ולבחור בזאת שתוצאותיה יגדילו את מירב האושר בעולם.
היא בוחנת את מירב האושר לגופו, כל פעם שאנו עושים מעשה אנחנו צריכים לראות איזה מעשה מבין המעשים שאנחנו יכולים לעשות יגרום אושר למירב בני האדם, לתועלת המירבית.
מיל אומר שזה לא יכול לתאר את המוסר, כשאנו שוקלים שיקול מוסרי אנחנו לעולים לא שוקלים את האפשרות של חלופות של מעשים נתונים משום שמה שמייסד כל מערכת מוסרית שהיא זה סט של כללים.
הסיבה לכך היא ששיקול מוסרי הוא שיקול שנוגע לאופן שבו אנחנו בקהילה חברתית נוהגים אחד כלפי השני בעניינים של הדדיות, הוגנות ושיתוף פעולה.
המוסר אמור להיות מכשיר להתאמת ההתנהגויות האישיות שלנו להתנהגויות של בני אדם אחרים בחברה.
כשאנו בוחרים אם לציית לחוק או להיות סרבני מצפון זו שאלה מוסרית משום שיש לה השלכות על האופן בו אחרים ישפיעו עלינו.
לכן לפי מיל, אנחנו לא יכולים להתעלם מהכללים.
נשמע קצת כאילו מחזירים את קאנט לתועלתנות.
אולם יש הבדל בין מיל לבין קאנט, מיל הוא תועלתן דו-שלבי, הוא לא לוקח את המעשה ובודקו לפי עיקרון התועלת (זה בנתאם), מיל אומר- בשלב הראשון אנו שואלים אם המעשה שאנו עושים הוא לגיטימי, מאושר או נופל תחת כלל מסוים (למשל, אם אנחנו משקרים אנו שואלים האם זה מתאים לכלל מוסרי מסוים ללא תשקר לדוגמא)
השלב השני הוא האם ניתן להצדיק את הכלל במונחים של תועלת.
השלב הראשון דומה לקאנט אולם השלב השני הוא עיקרון התועלת.
לפי מיל עלינו לפעול רק על פי לפעול מערכת כללים שאימוצה על ידי כולם יגדיל את סך כל התועלת.
יש לנו שני כללים אפשריים בדוגמא- אחד לא לשקר והשני לשקר רק שמשתלם לנו, נבדוק מתי סך האושר בעולם יגדל – זה יהיה המדד שלנו בשאלה איזה כלל מהכללים האפשריים לאמץ.
ייפגע האושר שלנו באופן קיצוני, ייגרם לנו סבל במידה ונאמץ כללים לא טובים.
בנתאם לא היה לא מסכים עם מיל לגבי העניין הזה של כללים הם חשובים, ולכן האמצעי הפוליטי הזה של רגולציה במערכת הפוליטית הוא מכשיר להגברת התועלת של הכלל.
ההבדל הוא פילוסופי, אצל בנתאם הכלל הוא רק קיצור דרך להשגת התועלת הכללית, הוא אומר שאם כל אחד מאיתנו היה מספיק רציונאלי אז לא היו צריכים את הכללים והחוקים, כל אחד היה עושה את החשבון ששקר מזיק יותר משהוא מועיל. לכן בנתאם מכנה את הכללים האלה- rules of thumb- כללי אצבע שעוזרים לנו לארגן את החיים החברתיים.
אצל מיל, הכלל הוא מושג מכונן משום שהוא מתווך בין המעשה הפרטי לבין התועלת בדיוק בצורה שמתאמת את השאיפות של בני אדם שונים שחיים בחברה אחת. לכן יש לכלל משקל עצום ובלתי נמנע.
קאנט מעוניין רק בצורה של הכלל, מיל והתועלתנים מעוניינים רק בתוצאה שתושג מיישום הכלל.
מה עושים במצבים של דילמות מוסריות? (כדי להציל בן-אדם נפר הבטחה להיפגש עם מישהו)
ייתכן מעשה שנופל תחת שני כללים מנוגדים אך לגיטימיים מבחינה תועלתנית, על זה מיל אומר, במקרים כאלה נלך ישירות לעיקרון התועלת כמו שבנתאם המליץ.
אנו נשאל איזה נזק יהיה יותר גדול לא להציל את חיי הפצוע או לא לקיים את ההבטחה להיפגש.
מקרה חדש, סיטואציה בה לא נתקלנו, בה אין לנו כלל, גם אז נלך ישירות לעיקרון התועלת הפרקטיקה תישנה שוב ושוב וייווצר כלל.
אפשר לקחת את שדה הגנטיקה בתור דוגמא- אין לנו שום כלל לגבי האם שיבוט היא דבר טוב או לא.
יש לציין שגם אצל בנתאם וגל אצל מין הכללים אינם קדושים, רק התועלת לגביהם תהיה חשובה.
למה אנחנו משנים כללים משום שלפעמים נראה לנו ששינוי הכללים יגרום ליצירתה של תועלת גדולה יותר.
הביקורת העיקרית על מיל היא שתועלתנות בכלל אינה רגישה לשאלות של צדק, לא מעניין אותנו איך התועלת שנביא תתחלק, למשל לתת לאדם אחד את הכול ולאחר כלום אז התועלתן אומר- תן לאחד את הכל, צדק חלוקתי הוא דבר שהתועלתן על פניו איננו רגיש לו.
הביקורת אומר שתועלת לא מספיקה לנו אלא שאנחנו רוצים גם צדק חברתי.
אנחנו חושבים שאי-שוויון ופערים חברתיים הם דברים רעים כשלעצמם.
מיל מודע לכך, הוא רואה את הצדק כמידה טובה ואומר איך התועלתנות תתייחס למידות הטובות.
הוא אומר שהצדק הוא באמת לא אמצעי להגדלת האושר אלא הוא מהווה חלק מכונן שלו.
זה שנפעל בצורה צודקת תהיה חלק מההנאה או האושר שלנו במובן האיכותני והוא בעל קדימות על פני הנאות איכותניות.
הפיתרון די מאולץ, לא ברור אם ניתן לראות את הצדק עצמו כחלק מכונן של ההנאה.
הביקורת הזאת היא האיום העיקרי על התועלתנות באשר היא, על הגישה הכלכלית.
עוד איזה בלוג 
פינגבאק: תורת המידות והמדינה – סיכומים | עוד איזה בלוג