תורת המדינה ומגדר

זה נושא חדש בפילוסופיה הפוליטית בכלל, כתיבה פילוסופית רצינית בנושא החלה בשנות השבעים- שמונים.

יש תפיסות פמיניסטיות שונות ולפעמים אפילו מנוגדות. יש מאבק גדול בתוך התנועה הפמיניסטית עצמה.

נתחיל בתפיסה של שוויון של כל בני האדם. אולי הטקסט הפמניסטי הראשון זה בראשית פרק א'- נאמר שם שאדם וחווה נבראו בצלם אלוהים ואלוהים יצר אותם בבת אחת, אין קדימות לאדם על פני חווה, יש סימטריה גמורה בין זכר לנקבה, האדם נברא בתור זכר ונקבה ופשוט מתפצל לזכר ונקבה. יש כאן תפיסה מאוד שוויונית. אולם, כבר בבראשית פרק ב' ישנה הגרסה המקבילה, בה האישה נוצרת מצלע האדם. האישה כפופה לאדם, היא לא שווה לא מבחינה נורמטיבית או מבחינת המעמד האונטולוגי שלה.

כדאי להזכיר- גם אפלטון, השתמש במיתוס עתיק שדומה לפרק א' בבראשית- שלב מסוים בו האדם מתפצל לשניים.

הפמניזם האורגינאלי, שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הדרישה לשוויון של נשים וגברים עצמה החלה בסוף המאה-18 ותחילת ה-19.

הטענה הפמיניסטית  היא שההבדל בין גברים לנשים אינו רלבנטי מבחינה מוסרית. אפשר להגיד גם שההבדל אינו גדול מההבדל בין גברים לגברים ובין צעירים לזקנים, ממילא המסקנה הנורמטיבית שנובעת מכך היא שוויון מגדרי או אפילו עיוורון.

ההצעה הליברלית השוויונית הייתה לחנך אותנו ואת ילדינו להיות עיוורים למגדר. צריך להפוך את ההבחנה הזו לכזו שאנחנו פשוט עיוורים לגביה.

גם במקרה של שחורים וגם במקרה של נשים יש שינוי בכך שאולי אין עיוורון מוחלט אבל התכונה הזאת באמת נתפסת כלא רלבנטית להרבה צרכים של הערכה המוסרית. התפיסה הזאת היא תפיסה פורמאלית, היא אומרת שנשים וגברים הם לא בני אדם ולכן מבחינה פורמאלית צריך לבטל כל אפליה שמבוססת על ההבדל הזה.

נשאלת השאלה- מה לעשות עם המצב הקיים שהוא תוצר של אפליה ושל דיכוי- גם לגבי מיעוטים גזעיים ואתניים ואפילו כלפי נשים. מסתבר שכלפי נשים יותר קשה לתקן את ההטיות המגדריות משום שהן טבועות בכל התרבויות שאנחנו מכירים כבר מקדמת דנא. לכן, העומק של הדיכוי במקרה של נשים בולט יותר משום שהיא האפליה שנמשכת הכי הרבה זמן- מאות של שנים. כבר התבססו מוסדות חברתיים ותרבותיים בהם האישה כפופה לגבר.

נגיד שניתן לנשים את כל הזכויות היום ונצא לדרך, באו נשים ואמרו שזה מראה עד כמה התפיסה העיוורת למגדר היא לא מספקת, גם אם אנחנו נותנים לקבוצה חברתית את כל ההזדמנויות להתחרות על טובין ציבוריים ברור שזה ייקח מאות שנים עד שהליקויים והפגמים של העבר יקוזזו, לכן אנחנו עוברים לתפיסה יותר אגרסיבית, יותר טובענית שאומרת שצריך לעשות אפליה הפוכה, אפליה מתקנת, אם אנחנו רוצים לתת פירוש הולם לרעיון הפורמאלי של שוויון, אז לא מספיק לעשות היום מעשה, צריך ברוח העקרונות ההיסטוריים של נוזיק לתקן ולפצות את הנשים על העבר, לא כל כך על עצם העוול שנעשה להם אלא שהפיצוי צריך להיות כזה שהוא יהפוך את שוויון ההזדמנויות כרגע לריאלי, לא לפורמאלי בלבד.

האם ראוי שנשים יקבלו הנחות מיוחדות בגין היותן אימהות? אם אנחנו נותנים לנשים הנחות מיוחדות משום שהן אימהות האם אנחנו עוזרים להן או שמא אנחנו מחזקים את הדימוי שגידול ילדים הוא דבר שרק נשים עושות. אם אנחנו נותנים לנשים זכויות יתר בתור אימהות לאורך זמן. אולי זה רק מנציח את ההבדלים בין המינים בצורה שהיא לא רצויה, הרעיון של שוויון פורמאלי הוא מסוכן, הוא חרב פיפיות.

יש וויכוח פוליטי וחברתי מה נכון לעשות.

נושא נוסף: הבחנה בין הפרטי לציבורי. חוזר ללוק, לוק טען שצריך לעשות הבחנה בין הזירה של הפרט לבין הזירה הציבורית, הטענה היא כי כל דבר שאדם עושה בד' אמותיו משוחרר מכל חקיקה או התערבות של הממשלה.

למשל, איך אדם עובד את אלוהיו בתחומו הפרטי זה עניינו של האדם ולא של המדינה. התחום המובהק של ד' האמות זה הבית, המשפחה. היחידה המשפחתית במובן של היחסים בתוך היחידה המשפחתית. זה תחום הפרט.

הטענה הפמיניסטית היא שהאבחנה הזו הייתה המכשיר של דומינציה גברית על הנשים. טענו שמקומה של האשה בבית, במטבח, שומרת על הילדים- כבוד בת מלך פנימה- היא שליטה אבל רק בתוך המשפחה.

התחום הציבורי- הפוליטי, קביעת המבנה החברתי, החינוך ועוד, כל זה נשאר לגברים. ומובטחת ההבחנה המגדרית כפי שהתפיסה האנתרוצנטרית (העמדת הגבר במרכז) מבקשת להנציח, לכן, ההבחנה בין הפרטי לציבורי היא מרכזית מאוד בתנועה לשחרור האשה ובפילוסופיה הפמיניסטית.

ביטוי מובהק- פמיניסטית בשם סוזאן אוקין– תקפה את ג'ון רולס על הנצחת האפליה של הנשים על בסיס ההבחנה בין פרטי לציבורי, כל הפילוסופיה הפוליטית של ג'ון רולס מבוססת על כך שהמוסר זה עניין פרטי.

עלינו להתרכז בעקרונות הצדק רק בתחום הציבורי, זה כוחו של ג'ון רולס, על ידי זה הוא מקווה שאנו נוכל להגיע להסכמה על ניהול משותף של עניינינו החברתיים בחברה שהיא מאוד שסועה מבחינה אידיאולוגית ומוסרית.

אוקין מזהירה את ג'ון רולס- יש לשים לב שיש סכנה וזה עניין המגדר, איפה זה בא לידי ביטוי אצל ג'ון רולס?

צדק בין-דורי?

כשהוא מגיע לשאלה של צדק בין דורי, אחת התכונות שג'ון רולס מציע זה שנראה את עצמנו כהורים של ילדים שיבואות בעתיד ואנחנו נשלב בתוך הטובין הראשוניים שאנחנו צריכים לחלק באופן הוגן גם את האחריות לא רק לבני דורנו אלא גם לבני הדורות הבאים, איך נעשה זאת? ג'ון רולס חוזר למשפחה, כל אחד יודע שהדורות הבאים חשובים לו נורא (בעיקר המשפחה שלו), צריך לחשוב גם האינטרסים שלהם. לכן, כשאנו מסתכלים על החלוקה התוך דורית של המשאבים אנחנו צריכים להפסיק לחשוב על החלוקה האינדיבידואלית ולהתחיל לחשוב על המשפחות.

ג'ון רולס אומר, בחלק גדול אנחנו לוקחים את המשפחה כיחידה אחת ולא את האינדיבידואל, זו הפרה של רעיון הנבדלות של בני-אדם, כאשר המניע הוא האינטרס העמוק שיש לכל אחד מאיתנו במשפחה מעבר לרעיון של אינדיבידואל. לכן, זה לא יכול להיכנס למבנה הצדק, אבל הצדק חל על המעטפת של המשפחה. ג'ון רולס, קורא לאותם אינדיבידואלים ראשי משפחות- בתי אב.

אוקין טוענת שראשי משפחות כמעט באופן אוניברסאלי הם הגברים, עכשיו בשנים האחרונות זה משתנה.

אוקין טוענת שג'ון רולס הופך את בית האב ליחידה שבראשה עומד גבר, בחסותו של הגבר, ולא רק זאת אלא גם שכל תורת הצדק של ג'ון רולס לא מתערבת ביחסים בתוך המשפחה.

יש כאן אידיאל יפה, רומנטי, אהבה של הורים וילדים היא דבר שאין למדינה עניין בו. זה יפה מאוד עד שאנו רואים מקרים של התעללות במשפחה, נשים מוכות וכך הלאה…

במקרים כאלה המדינה כן צריכה להתערב במשפחה.

אוקין אומרת שהאי-התערבות בחוק היא יותר לרעת האשה מאשר לרמת הגבר, מי שסובל מהחסינות הזו של התא המשפחתי בפני התערבות המדינה היא האשה.

להגיד ששום דבר ביחסים בתוך המשפחה אינו רלבנטי למדינה זה מתכון להנצחת היחסים הלא שוויוניים בין הגבר לאשה.

ג'ון רולס קיבל את הביקורת של אוקין, על העניין של ראשי משפחות הוא אמר שהוא מתנצל שזה נשמע כך, הוא אמר שראש משפחה יכול להיות באותה מדה היא כמו הוא.

קרול גיליגן- כתבה את הספר- "בקול שונה" – in different voice.

קרול גיליגן הייתה תלמידה של לורנס קולברג- פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית. אימץ את החשיבה של ז'אן פיאז'ה- מגדולי הפסיכולוגים של המחצית הראשונה של המאה העשרים- הוא כתב על התפתחות הילד. כתב ספר על השיפוט המוסרי של הילד- טען שהילדים מפתחים את החשיבה המוסרית לא כהפנמה של נורמות שהם מקבלים מההורים בבית אלא דווקא בגיל חמש-שש-שבע כשהם יוצאים מהבית ומשחקים אם ילדים אחרים בני גילם. שם מקור היכולת השיפוטית מוסרית של ילדים.

קולברג טען שהמבחן של האדם המוסרי ממש הוא שגם לא תחת אמנה חברתית מסוימת הוא יפעל על פי האימפרטיב הקאטגורי.

גיליגן מגלה גילוי דרמטי- שפיאז'ה שעשה עבודה אמפירית על ילדים, במקרה או שלא במקרה בדק כמעט אך ורק בנים ולא בנות. זו נקודת המוצא של גיליגן, כל התיאוריות הפסיכולוגיות הללו של קולברג, קאנט וג'ון רולס הן יפות מאוד כשהן מדברות רק על חצי מהאוכלוסייה האנושית. היא אומרת, החצי השני של אוכלוסיית האדם מתנהגת בצורה אחרת לגמרי, לכן הגדרת המוסריות שלה היא לגמרי שונה. היא כינתה את המוסר הנשי- "מוסר של אכפתיות".

גיליגן עשתה המון ניסויים על בנים עם קבוצת ביקורת של בנות ולהפך, היא העמידה את הקבוצות בפני קבוצה של דילמות מוסריות.

היא מביאה את הדילמה הבאה- אדם פורץ לבית מרקחת בשביל תרופה לאשתו החולה משום שאין לו כסף.

הבנות ניסחו את ההצדקה לפריצה- מסגרת הדיון בדילמה הייתה המחויבות של הגבר לאישתו, האמפטיה של המתבוננים במקרה, הרעיון שאחר צריך יהיה לבוא ולפצות את הרוקח- מסגרת הדיון היא כזו.

הבנים לעומת זאת חיפשו את הכלל- כמו קאנט, האם אסור אף פעם לגנוב ואז זה לא בסדר, אבל אולי יש הצדקה למרות שזה בסדר בשביל הצלת חיים זה בסדר.

קרול גיליגן מסיקה מזה שבאמת נשים וגברים חושבים במונחים שונים על בעיות מוסריות. עצם הטענה שנשים אחרות מגברים באופן מסוים חותרת תחת הטענה שיש שוויון מוחלט ופורמאלי בין הנשים לגברים.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיכומים, פילוסופיה פוליטית, תורת המידות והמדינה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תורת המדינה ומגדר

  1. פינגבאק: תורת המידות והמדינה – סיכומים | עוד איזה בלוג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s