עיקרון הסתירה של אריסטו

עקרון הסתירה של אריסטו:

לפי אריסטו אי אפשר שאותו דבר יהיה שייך ולא שייך לאותו דבר באותו זמן, ומאותה בחינה. זהו העקרון הראשון שאיננו היפותטי.

(A is B) ^ (A is not B) "ויתווספו כל ההסתייגויות הנחוצות כדי להמלט מהקשיים הסופיסטים"- אם יהיה צורך, נוסיף עוד הסתייגויות לעקרון הסתירה הפתוח הזה. עקרון הסתירה בא להגיד לנו מה יכול להיות ממשי ומה לא יכול להיות ממשי.

לדעתו של אריסטו אם יש לנו משהו שהוא גם אדם וגם ספינה- זה אומר שיש שני דברים, משום שאדם איננו מסמן ספינה. אפשר להמציא מילה שהיא מסמנת שני דברים מנוגדים: אבל אז המילה הזאת איננה מסמנת דבר אחד.

כלומר, עקרון הסתירה של אריסטו משמעותו שמשהו יהיה אחד ושמשהו יהיה משהו.

 מדוע לא להגיד שהיחס היחיד שיש לנו הוא היחס של 'מזדמן ל'? מדוע לא להגיד שכל דבר הוא מזדמן? כלומר, שאין שום דבר שנאמר כשלעצמו. מיצי היא בע"ח משום שמזדמן לה להיות בע"ח.

נניח שהכל בעולם הוא 'מזדמן': למיצי מזדמן להיות יונק. אומר אריסטו: אם זה היה כך, היו כל המזדמנים מזדמנים, ולא היו מזדמנים לשום דבר: שום דבר לא יאמר באופן מהותי על שום דבר. לכן, חייב להיות משהו שלכשעצמו שייך לדבר.

אחרת, לא יהיה ניתן להמלט מהבעיה הפרמנידית: נניח שאדם, קרח, וחכם נאמרים על סוקרטס באותו אופן (הקשר), הרי שסוקראטס הוא אדם ולא אדם בעת ובעונה אחת. לכן, סוקרטס הוא אדם באופן אחר ממה שהוא קרח או חכם.

אם סוקרטס איננו אדם כשלעצמו, אז הוא לא כלום. שאר הדברים הם ע"פי המזדמן.

לכן, אומר אריסטו, אם אנחנו רוצים להמלט מהבעיה הפרמינידית ואנחנו עדיין רוצים לעשות פרדיקציות עלינו להבחין בין להיות כשלעצמו לבין המזדמן. אחרת, לא היהי מה שישא את כל הפרדיקטים.

במילים אחרות, כאשר משהו נאמר כשלעצמו – זה סינוֹנימיוּת.

אמרנו שסוקרטס הוא אדם. מה ההבדל בין להגיד 'אדם זה הוא יונק', לבין להגיד 'אדם זה הוא חיוור'. מה שעל פי המזדמן – אין להם הגדרה. ב'אדם' יש הגדרה, אבל אדם חיוור- אין לו הגדרה – אני יכולה לתאר אותו, אפשר להגדיר אדם ואפשר להגדיר חיוורון, אבל לאדם חיוור אין הגדרה, משום שאין דבר אחד שהוא אדם חיוור (יכול להיות אדם שמזדמן לו  להיות חיוור). אין כאן אפיסטמה של חיוורון.

מדע במובן האריסטוטלי הוא מה שאני יכול לתת לו לוגוס.

אריסטו: אין אפיסטמה של המזדמן – יש אפיסטמה רק לכשלעצמו. (עונה על שאלת הברבור: חלק מהגדרתו של הברבור היא היותו עוף, אבל יש ברבורים שהם לא לבנים, ולמדתי את זה מהנסיון. לכן, זה לא חלק מההגדרה ובשל כך חלק מהמזדמן).

ההבחנה בין המזדמן לכשלעצמו של אריסטו איננה הבחנה אפיסטמולוגית לנוחותינו, אלא הבחנה אונטולוגית שנמצאת בתוך הדברים.

אין שום דבר באמצע הסתירה:

בין א' ל-לא א' אין שום דבר. לכן על פי אריסטו זה חייב להיות לבן או לא לבן (ולא לבן או שחור, יונק או לא יונק ולא יונק או עוף). במילים אחרות, לא רק שלא יתכן שאותו דבר יהיה שייך ולא שייך לאותו דבר, אלא שמשהו צריך להיות או שייך או לא שייך: לא שניהם ביחד, אבל אחד מהם בהכרח. אני חייב או לשלול או לחייב, אם שללתי- אז לא חייבתי, ואם חייבת – אז לא שללתי.

מכאן שהלוגיקה של אריסטו היא לוגיקה דו-ערכית, מבחינה אונטולגית: האונטולוגיה של אריסטו היא דו ערכית (עוד מפרמנידס). העצם הוא בעצם מקרה מזדמן או לא- מזדמן.

ההווה אצל אריסטו איננו סוג עליון. ההווה איננו סוג- כל דבר הוא הווה. אם נסתכל על מיצי, נתעלם מכל הדברים שהם ספציפים ונשאל מה אפשר להגיד על הדבר הספציפי הזה- לא עושים אבסטרקציה.