קרל מרקס והמטריאליזם ההיסטורי

להבדיל מהמטריאליזם בפילוסופיה, שלפיו כל מה שקיים הוא חומר, וגם לנפש יש בסיס חומרי כך שאין שום צורך להניח שנפש קיימת (הובס ובנת'אם החזיקו בתפיסה מכניסטית מסוג זה), מרקס סבר שאחת מהעוולות הגדולות ביותר של הקפיטליזם היה הפיכת האדם למכונה; הניסיון לתופסו ככזה נתפס על ידו כעיוות חמור.

•המטריאליזם ההיסטורי נשען על ההנחה שהגורם המרכזי שמסביר את האדם, החברה, ההיסטוריה והפוליטיקה  – הוא הפעילות הכלכלית.

 

במילים אחרות, על מנת להבין את הפוליטיקה יש להבין תחילה מהם האינטרסים הכלכליים הפועלים בחברה, בין מדינות וכדומה. רעיון זה הפך ברבות השנים למובן מאליו בתפיסה הקולקטיבית, איש לא כופר בו והוא נחשב ל"אמת" – הישג עצום של קרל מרקס, שרעיונותיו הוטמעו בחשיבה המערבית באופן עמוק ביותר. רעיון נוסף של מרקס שהפך לרב השפעה הוא שהפוליטיקה אינה המוסדות הפוליטיים המשפיעים או מה שמוצהר כפוליטי, אלא תחומים רבים ורחבים שנדמים כ"תמימים" אשר יש להם פונקציה פוליטית.

 

מרקס מאמץ את טענת אפלטון על כך שהצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא ליצור שותפות כדי להתקיים; מרקס מכנה זאת "חלוקת עבודה". חברה היא מתקדמת יותר ככל שחלוקת העבודה בה מפותחת.

 

יחסי ייצור – מושג המתייחס לשאלה – מי בחברה הם הבעלים של אמצעי הייצור (חומרי גלם ומכשירים? וכן לשאלה – מי בחברה הם הבעלים של כוח העבודה (היצרנים)?

לפי מרקס, בחינת ההיסטוריה בכלים אלה מעלה שבמהלך ההיסטוריה היו ארבע צורות של יחסי ייצור:

1. הקומוניזם הפרימיטיבי: חברה של ציידים לקטים בה הבעלות על כלל מרכיבי העבודה הייתה בידי כולם.
2. עבדות: יוון ורומא, מהמאה הרביעית ואילך. האזרח הוא גם בעל העבדים, כוח העבודה, וגם בעל אמצעי הייצור שבהם הם משתמשים בשירותו.
3. פיאודליזם: מהמאה ה-9 ועד – מאה 18 בממוצע. קבוצת אצילים מצומצמת הם בעלי האדמות שלהן היו קשורים האיכרים הצמיתים, כך שלוואסל הייתה בעלות על חלק מכוח העבודה ואיכר היה מחויב לשלם בעבודה במשך חלק מהשבוע, בשיעור מהיבול וכאלה.
4. קפיטליזם – סוף המאה ה-17, תחילת ה-18. קבוצה אחת של בעלי הון מרכזת את בעלי כוח העבודה ואמצעי הייצור, ומולה קבוצה שנייה של פועלים שכירים שאחראים על כוח העבודה שלהם.

 

מרקס טוען שכל שלוש החברות האחרונות מאופיינות בכך שקבוצה קטנה מנצלת את הרוב הגדול בחברה. מרקס מגדיר זאת, בעקיפין, כך: אדם מנוצל כאשר הוא מבצע עבודה שלא כדי לספק את צרכיו והוא עושה זאת בכפייה. (הגדרת מפרשיו מאסכולת ה"מרקסיזם האנליטי" שהוקמה ע"י ג'י איי כהן, טום אלסטר. היסטורית, הם אלה שהחזירו את מרקס את תוך האוניברסיטאות חרף המלחמה הקרה, ופרשנותם הייתה ביקורתית, בניגוד למרקסיזם ). עוד אחת: יחס של ניצול קיים כאשר התוצרת של האדם בעבודה אינה בבעלותו – אלא היא הופכת לקניינו של אדם אחר שיש לו כוח כפייה על היצרן.

הרעיון האחרון הוא המשך של לוק, שאמר שהזכות לרכוש פרטי נקנית בעבודה; עם זאת, זהו גלגול חדש של הרעיון הלוקיאני, הואיל ובינתיים עברו בנהר (מי אמר את זה?) אדם סמית' ודיוויד ריקרדו שהפכו את התיזה של לוק לכלכלית. בשורה התחתונה השניים טענו שמה שקובע את הערך של סחורות בשוק הוא כמות העבודה שהושקעה בהן.

לעומת זאת, מרקס טוען שניצול אינו עניין מוסרי אלא אובייקטיבי – אדם מנוצל משום שאינו מקבל את שווה הערך של העבודה שלו, טענה כלכלית ולא מוסרית. ( הניצול הוא כלכלי ולא מוסרי במובן ש"מנצלים אנרגיה", למשל של פרה חולבת, בלי שהדבר ייחשב לניצול מוסרי). מגרש הערכים שמרקס פועל בו הוא ליברלי – אך טענתו היא שבלתי אפשרי להיות גם הומניסט ליברלי וגם להאמין ברכוש פרטי.

 

 

מרקס טוען שאין שום הבדל משמעותי בין הניצול של הפועל השכיר, הפרולטר, לבין ניצול העבד או הצמית, מהסיבה הבאה: כיוון שלפועל אין שום רכוש מלבד הגוף שלו, כדי לחיות הוא חייב ("כפייה") ללכת ולעבוד אצל הקפיטליסט, בעל ההון; ההסכם של הקפיטליסט איתו הוא הסכם לא כתוב שלפיו הקפיטליסט לא ישלם לפועל אלא חלק קטן מערכה של העבודה שהוא המינימום ההכרחי לקיומו של הפועל ומשפחתו ("למען לא ייתם גזע הפועלים מן העולם"). גם העבד והצמית השתמשו בחלק מפרי עבודתם, וחלק זה הוא שווה ערך לחלק שבכל זאת משולם לו (מרקס מכנה זאת "עבודה הכרחית", בניגוד לשעות שעובד הפרולטר ללא תשלום, כדי שהקפיטליסט יוכל להרוויח – "עבודה עודפת").

 

החישוב שבאמצעותו מוכיח מרקס את הטענה לעיל: אם היה המעביד משלם לפועל בדיוק לפי עבודתו, היה הרווח של הקפיטליסט – אפס (שכן סך כל הסחורות היה סך כמות העבודה שהושקעה בהן, והקפיטליסט לא השקיע בהן עבודה…). [מרקס, כמו ריקרדו וסמית', מתייחס לסחורות על בסיס של ערך אובייקטיבי של סחורות, ולא ערך יחסי בהתאם לכוחות השוק המכתיבים היצע וביקוש. לפי הערך האחרון לא ניתן לטעון לעולם לניצול].

 

את היחסים בין המנצלים למנוצלים מכנה מרקס "יחסים מעמדיים" שהתקיימו לאורך כל ההיסטוריה. עובדה זו פירושה שכל החברות בהיסטוריה התבססו על ניגוד אינטרסים מהותי  (בין מנצלים למנוצלים). הואיל ומרקס היה מטריאליסט כלכלי, הוא סבר שלכל ניגודי האינטרסים בחברה ובין חברות ניתן לערוך רדוקציה לניגודי אינטרסים כלכליים, שהם הסיבות האמיתיות למאבקים אלה.

 

המניפסט הקומוניסטי נכתב בשנת 1848 (אביב העמים) בשעה שהיה מרקס בן 30 ועשרה ימים (מדהים) ואנגלס צעיר מעט יותר, למען קבוצה של גולים שחיו באנגליה ("ברית המנודים" ו"ברית הישרים") ותוך ימים אחדים. טקסט זה נחשב למשפיע ביותר בהיסטוריה